הקדמות לתלמוד הבבלי · מנחות · סיכום לפרק ב'

פרק זה דן בעיקרו ביחס בין חלקי המנחה השונים (וכן בשאר קרבנות) לענין מחשבת פיגול ופסול.

מסקנת הדברים היא שהקומץ את הקומץ על מנת להקטיר את הלבונה למחר — הרי זה פיגול. ואף שבאופן עקרוני אין מתיר מפגל מתיר, וכגון שני כבשי עצרת, שאם שחט אחד מהם על מנת לאכול חבירו למחר אינו פיגול — בקומץ ולבונה של המנחה אין אומרים כן, אלא כיון שהוקבעו בכלי אחד — כדבר אחד הם נחשבים. והוא הדין לשני בזיכי הלבונה של לחם הפנים, כיון ששניהם מונחים יחד על שלחן הפנים — נחשבים הם כמונחים בכלי אחד, ומפגלים זה את זה.

עוד סוכם כי המחשב מחשבת פיגול בשעת עבודת קומץ בלבד, או בלבונה בלבד — אינו פיגול, עד שיפגל בקומץ ובלבונה. והוא הדין לכל קרבן שיש לו שני מתירים, כגון שני בזיכי לבונה של לחם הפנים — אינו פיגול, עד שיפגל בכל המתיר. אבל אם חישב בכל המתיר הרי זה פיגול אפילו אם חישב לאכול למחר רק אחד מן החלקים אותם באים המתירים להתיר, וכגון שאם הקטיר את שני בזיכי הלבונה לאכול רק אחד מן הסדרים לחם הפנים למחר — הכל פיגול, וגם הסדר השני (והוא הדין בשני כבשי עצרת המתירים את שתי הלחם).

אגב כך נדון ענין דומה, והוא כאשר נטמא אחד מן הסדרים של לחם הפנים, או אחת מן החלות של עצרת, שבמקרה זה אין השני נפסל, אלא הטמא בטומאתו והטהור ייאכל.

מה שאמרנו שאם פיגל באחד מחלקי הקרבן נתפגל גם השני, הוא דווקא כאשר כאשר מעמדם שווה לגמרי, וכגון שני סדרים של לחם הפנים. אבל בתודה ולחמי התודה אין אומרים כן, אלא כיון שהזבח הוא העיקר, המפגל את הזבח יפגל על ידי כך גם את הלחם (או הלחמים) שעמו, אבל המפגל בלחמים — הם עצמם נעשים פיגול אבל אינם מפגלים את הזבח. והוא הדין בשתי הלחם ושני כבשי עצרת, שאם פיגל בכבשים נתפגלו החלות, אבל לא להיפך. וטעם הדבר, מפני שרק בשחיטת הכבשים נתקדש הלחם. וכל זה הוא בחלקי קרבן שמתקדשים יחד ואינם יכולים ליקרב זה בלא זה, אבל הנסכים הבאים עם הזבח (ואפילו במקרה שנתקדשו יחד אתו) לא זו בלבד שאינם מפגלים את הזבח (לפי שהם טפלים לו, ואינם מעכבים) אלא סוכם להלכה שאין הזבח מפגל את הנסכים הבאים עמו, כיון יכול אדם להביא זבחו היום ונסכיו למחר.