הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא בתרא · הקדמה לפרק ב׳

פעמים שאדם עושה דבר שהוא רשאי לעשותו, בתוך הרכוש שלו, אלא שעל ידי כך נגרם נזק לשכניו.

״נזקי שכנים״ עשויים להיות בדרכים רבות ובסוגים שונים, והבעיות בגמרא הן בקביעת הגבול, אימתי גוברת זכותו של הפרט לעשות דברים בתוך שלו, ומתי אנו אומרים שנזקים אלה חמורים וניכרים כל כך עד שאסור לו לעשות את הדברים, למרות שהם נעשים בתוך רשותו שלו.

פעמים שאדם גורם במעשיו נזק מיידי לחבירו, שהנזק נוצר מיד עם עשיית הדבר, ואז יש מקום לומר שהוא נעשה כמזיק בידים (״גירי דיליה״). ולעומת זאת יש אופנים שבהם בשעת מעשה אין היזק נגרם, ורק לאחר זמן יביא הדבר לפגיעה בגופו או ברכושו של השכן.

כיוצא בזה יש נזקים מוחשיים הניכרים לעין, ויש נזקים אחרים (כגון היזק ראיה) שאינם נראים. יש נזקים הגורמים לשכן רק אי נעימות או הפסד מועט, ויש נזקים חמורים שאין אדם יכול לעמוד בהם, או שהם עלולים להביא להפסד גדול ואפילו לידי סכנה.

העיון בנושאים אלה מעלה כמה שאלות עקרוניות: האם בכללו של דבר ״על המזיק להרחיק את עצמו״ שלא ייגרם נזק מחמתו, או שרשאי אדם לעשות בשלו, ואם שכנו יכול להינזק — ירחיק הניזק את עצמו. ומכאן נובעת גם בעיה אחרת: האם המזיק המרחיק את נזקיו רשאי לקבל פיצוי משכנו, או שיש בכך חובה חד־צדדית, ואין עמה פיצוי. שאלה אחרת היא: אם אדם עשה את ההרחקה הראויה כדי שלא יזיק לאחרים, ובכל זאת נגרם נזק, האם העובדה שנקט באמצעי שמירה מתאימים פוטרת אותו מאחריות לנזקים, או שמא עדיין הוא חייב בתשלום נזקים, והתחומים שקבעו חכמים אינם אלא בגדר עצה טובה.

כשם שאדם יכול לעשות בשלו ולגרום נזק לשכן, כן עלול הוא לגרום נזק לציבור. ובפרק זה דנים בזכות הציבור למנוע מן היחיד להזיקו, ובדיני המזיק את היחיד והמזיק את הרבים.

בעיות אלה לפרטיהן הן עיקרי העניינים הנידונים בפרק זה.