הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · סיכום לפרק ח׳

נוסף לדברים בענין שיתוף ועירוב שהוזכרו שוב בפרק זה, כחזרת סיכום למה שנאמר בפרק הקודם, נידונו גם כמה גופי דברים בפרק זה. מתוך ההלכות השונות שבפרק הוברר, כי המושג ״דירה״ לענין עירוב אינו זהה למושג זה בענינים אחרים. כלל הוא בדיני עירובין: אדם שאיננו גר בדירה, אפילו אם הוא בעל הדירה, אינו קרוי דייר ואינו אוסר על האחרים. יתר על כן, אדם המתגורר בפועל בדירתו, אלא שלבעל הבית יש עדיין אחיזה ותפיסה בבית זה, אף אז אין הדירה נחשבת כולה דירתו של הדייר, והיא בטלה לרשותו של בעל הבית. וכן גם מקום המשמש מעבר לדירות אחרות (כגון בית שער או מרפסת) אינו נחשב לדירה, ואין המתגורר בו נחשב כדר בדירה.

ומושג ה״דירה״, כשם שצומצם אף הורחב מצד אחר, והוא: שהדיור אינו אך ורק במקומות בהם יש רשות קניינית וממשית של מגורים, אלא אף מקום הסמוך כדי הישג יד (או בלשון חכמים ״שתשמישו בנחת״) לדירה מסוימת נחשב כשייך אליה. ועל פי עקרון זה דנים גם כאשר מתברר, ביחס למקום מסויים, ״תשמישו בנחת״ לשתי דירות שונות, או ש״תשמישו בקשה״ לשתי דירות.

לענין השימוש במים בשבת, נסמכות הלכות רבות על הכלל, ״שהקלו חכמים במים״. ונראה כי עיקר טעמו של הדבר הוא משום שבמים קשה לקבוע את התחומים והגבולות שאפשר למצוא ביבשה, והרי אין הן ניכרים במים. ואף אין במים אותה ממשות ויציבות, בהיותם ניגרים ממקום למקום. וכאשר הם יוצאים למקום אחר, אין מעברם ניכר, ואף אין תנוחתם תנוחה מתמדת. משום כך התירו חכמים כמה דברים שתוקפם לגבי מים בלבד אם בדין מחיצה תלויה, שמחיצה התלויה מעל המים דינה כאילו היתה יורדת וחוצצת בתוך המים עצמם ומפרידה בין הרשויות. ואף לגבי תקנות דומות שאינן מחייבות מחיצות גמורות בתוך המים.

וכן בהוצאת השפכים מן הבית, תיקנו שכל עוד אין אדם שופך בפועל ממש מרשותו לרשות הרבים אלא על ידי אמצעי מסוים, כגון בתקנות חכמים בעוקה ובביב — הרי זה מותר. שאף שהחמירו חכמים בכל הוצאה בלתי ישירה, במים ובשימושם — הקלו.