הקדמות לתלמוד הבבלי · חולין · סיכום לפרק י"א

פרק זה, כקודמו, עוסק גם הוא בעיקרו בהלכה אחת: מצוות נתינת ראשית הגז לכהן.

קבעו חכמים כי מצוות ראשית הגז נוהגת בכל זמן ובכל מקום (אם כי בזמננו הכהנים אינם יכולים לתבוע אותה, משום שאין כהונתם מוכחת), אם כי נוהגים הלכה למעשה כשיטה האומרת שאין חיוב ראשית הגז אלא בארץ ישראל בלבד.

כן סוכם בהלכה כי גם מתנה זו היא מתנת חולין, כלומר: מתנה זו אמנם שייכת לכהנים מבחינה ממונית, אבל אין בה קדושה מצד עצמה. ואם לא נתן – חיסר מצוה, אבל אין הדבר אוסר את הבהמה או את צמרה.

באשר לשאלה מיהם בעלי החיים החייבים במתן ראשית הגז, נקבע כי נוהגת המצווה בכבשים בלבד, ולא בבעלי חיים אחרים. ובאשר לשיעורה של נתינה זו – שהרי בתורה לא נאמר אלא ״ראשית... תתן לו״, ובלא שנאמר במדוייק מה שיעורה של ״ראשית״ זו, וכמה מן הגיזה יש לתת לכהן – למדו חכמים שאין נותנים אלא מגז שיש בו שיעור מסוים. ולפי המסקנה, לכל הפחות גז של חמישה כבשים. וכן לענין הכמות שיש לתת לכהן כראשית הגז קבעו חכמים כי מכל מקום חייבת נתינה זאת להיות בשיעור חשוב כלשהו (שתהא בו כדי נתינה), ושיערו בה חכמים שהוא במידה שיהיה ראוי לעשות ממנו בגד קטן.

את ראשית הגז נותנים מצמר תלוש של הכבשים, בין שנתלש מהם בדרך של גיזה או בכל דרך אחרת. אין ראשית הגז אלא מן הצמר כמות שהוא, אבל אם נשתנה ממה שהיה, אפילו כשהיה הצמר צבוע, אין נותנים ממנו ראשית הגז. ובאשר לשאלה האם חובת הפרשת ראשית הגז תלויה בבעלות גמורה על הכבשים מִתחילה, או שהחיוב חל רק בזמן הגז, סוכם להלכה כי ראשית הגז ניתנת גם מבהמת השותפים וגם כאשר קונה אדם את הכבשים מאחר, כאשר מגיע זמן גיזתם חייבים הבעלים שבאותה שעה לתת לכהנים את ראשית הגז. ועוד נקבע כי אם בעל הגיזה לא נתן את ראשית הגז לכהן, ועמד וצבע את הצמר – הריהו פטור מלתת לכהן, שכן בצביעה זו נקנה הצמר לבעל הגיזה, והריהו מעתה נחשב כמזיק מתנות כהונה או כמי שאכלן, שהריהו פטור מלשלם לכהן על כך. ואולם אם עדיין לא נצבעה הגיזה, אלא שלובנה בלבד – לא נקנה בכך הצמר לבעליו, והריהו חייב בנתינת ראשית הגז לכהן.