הקדמות לתלמוד הבבלי · כריתות · סיכום לפרק ו'

פרק זה עסק במספר שאלות עקרוניות ומעשיות הקשורות לקרבן האשם התלוי, וכן לקרבן החטאת, ושאר קרבנות שעניינם כפרה. בתחילתו עסק הפרק במי שהביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא. וסוכם כי הואיל והדברים תלויים בדעתו של האדם בשעה שהקדיש את הקרבן, הרי מניחים כי מתוך שליבו של אדם נוקפו הריהו גומר ומקדיש על דעת הספק, ואין הבהמה יוצאת לחולין, אלא תימכר ויפלו דמיה לקרבנות נדבה של הציבור. יסוד זה, שאשם תלוי הוא קרבן שהוקדש מתחילתו על דעת הספק, מתבטא גם במקרה שכבר נזרק דמו (או לדעה אחרת, שנתקבל בכוס ועמד להיזרק) שנוהגים בו כקרבן כשר לכל דבר וענין, ובשרו נאכל על ידי הכהנים.

לעומת זאת, בכל מקרה אחר בו הקדיש אדם קרבן לשם כפרה ונתברר כי לא היה צריך לו – הריהו חוזר לבעליו, שלא על דעת כן הוקדש, וירעה בעדר ככל בהמת חולין, ואף אם נזרק דמו – בשרו אסור בהנאה. ולא רק באשם ודאי, אלא גם בחטאת העוף של יולדת הבאה על הספק, אם נודע שאינה חייבת בה – יוצא העוף לחולין, שהואיל ואינה באה על חטא, אלא לשם גמר טהרתה – אינה גומרת בליבה ומקדישה אותה על הספק.

אגב כך נדון עניינם של שור שנגמר דינו לסקילה ושל עגלה ערופה, שנאסרו בהנאה, ונודע כי אין דינם למיתה, ששור הנסקל מותר בהנאה, ואילו עגלה הערופה שלא נערפה אלא על דעת הספק, הרי משנערפה נתקיימה מצוותה, וכן נאסרה בהנאה. צד אחר של ענין זה הוא הבעלות של שור הנסקל או של עיר הנידחת שנאסרו בהנאה, והוזמו עדיהם. וסוכם כי כל שאדם סבור שאין לו סיכוי להציל את ממונו – הריהו מתייאש ממנו, וכל הקודם זכה בו.

בענין השאלה על אלו עבירות מביאים אשם תלוי, הרי אף שנחלקו בדבר, ויש שסברו כי אשם תלוי בא על כל ספק עבירה שמן התורה, ואף יותר מכך שאשם תלוי בא בנדבה גמורה, בלא ספק של חטא כל שהוא, סוכם להלכה כי אין אשם תלוי בא אלא על ספק של עבירות שזדונן כרת ושגגתן חטאת.

מי שנתחייב אשם תלוי, ועבר עליו יום הכיפורים – פטור מלהביא אשם תלוי, שנאמר: ״מכל חטאותיכם לפני ה׳ תטהרו״ – חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכיפורים מכפר עליו. אבל כל שאר חייבי חטאות ואשמות שעבר עליהם יום הכיפורים – חייבים להביא קרבנם לאחר יום הכיפורים, שאין יום הכיפורים מכפר על דברים שבידיו של אדם לעשות בעצמו. ולא רק חייבי חטאות ואשמות ודאים הדין כן, אלא גם בקרבנות שונים הבאים על הספק, כגון ספק מצורע וספק נזיר ועוד, שכל אלו אינם באים לכפרה אלא להכשירם. והוא הדין לעגלה הערופה ולמנחת הסוטה, כל אחד מטעמו.

חלקו האחרון של הפרק עסוק בעיקרו באפשרות לשנות את יעודם של קרבן או של מעות שהוקדשו. וסוכם כי אין אדם יכול להתכפר בקרבן חטאת שהופרש לשם חטא אחר, שאין בכוחו לשנותו. ולא רק זה שהופרש לשם אדם אחר, אלא אפילו הפרישו הוא לשם חטא אחר שחטא בו (וכן אין הבן יכול להביא קרבן חטאת שהפריש אביו ומת, ואפילו לשם חטאו של אביו, שאין הקרבן מכפר על המתים). ומכל מקום אין הדברים אמורים אלא בבהמה שהופרשה לשם חטאת, שאין בכוחו לשנותה. אבל מעות שהופרשו לשם חטאת, שקנה בהם בהמה לשם קרבן אחר, אם היה זה בשגגה – כיפר, הואיל ובמקרה זה ביכולתו למעול בהם ולהוציאם לחולין.

בהקשר זה נדון גם עניינם של הקרבנות שיש בהם דין ״עולה ויורד״, שיש בו מספר אפשרויות של קרבן על אותו חטא עצמו, לפי מצבו הכלכלי של החוטא. שאמנם עשיר שהביא קרבן עני אינו יוצא בו ידי חובתו, מכל מקום יכול לקחת מעות שהופרשו לשם כבשה ולקנות בהם שעירה, וכן אם היה עשיר והעני – רשאי להשתמש במעות שהוקדשו לשם כבשה או שעירה ולקנות בהם קרבן עני. וכן להיפך, אם היה עני והעשיר – מוסיף על המעות ומביא קרבן עשיר.

אלו עיקרי עניינו של הפרק האחרון במסכת זו, המסיים בכבודה של תורה ומלמדיה, ובשבחם של תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם.