הקדמות לתלמוד הבבלי · כתובות · סיכום לפרק ג׳

בפרק זה סוכם כי האונס או המפתה נערה האסורה עליו, בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים אינו צריך ואינו רשאי לשאתה לאשה, אולם הוא חייב לשלם לאביה את הקנס האמור בתורה. אולם אם היתה בעילתה של האנוסה עבירה שיש בה חיוב מיתת בית דין (ואפילו במקרה שלא נידון בפועל למיתה) הרי הוא פטור מתשלום הקנס.

הלכות אלה מבוססות על כללים אחדים שנתבררו בפרק זה. האחד — שאין אדם נענש בשני עונשים על עבירה אחת, אלא נענש בעונש החמור מן העונשים המוטלים עליו (״קים ליה בדרבה מיניה״). ועוד — שבכל עבירה שיש בה חיוב ממון ומלקות משלם ממון ואינו לוקה. וחיוב ממון זה חל אף כאשר היתה זו עבירה שיש בה חיוב כרת.

לגבי הלימוד מדיוק לשון הכתובים סוכם כי האונס חייב רק כאשר היתה האנוסה בתולה (ולא זו שאין לה חזקת בתולים — כגון שפחה משוחררת, או זו שנכנסה כבר לחופה), אבל חייב האונס גם אם בא על הקטנה ולא רק על נערה. ולהלכה, גם אם בעל נערה שנתארסה ונתאלמנה חייב בקנס. ואף שהכתוב מדבר בנערה שיש לה אב — אף היתומה בכלל זה (אלא שבדין זה יש הבדל בין אנוסה למפותה, שהמפתה את הנערה היתומה פטור, כיון שעשה זאת מדעתה). אף לענין מיאון להנשא לבועל למדו חכמים שדין זה הוא בין במפותה ובין באנוסה, וגם האב וגם הבת יכולים למאן בו.

סוכם כי הסכום הקצוב במקרא הוא קנס, והבועל משלם אותו לכל נערה תהיה אשר תהיה. אלא שנוסף לכך משלם, ככל חובל אחר, גם נזקי צער ובושת שבת וריפוי ופגם, ואין הקנס אלא תשלום על הבעילה בלבד. כיון שהסכום הקצוב הזה הוא קנס (ולא חיוב ממוני) הרי ככל הקנסות אינו נגבה אלא על פי עדים (ולא די בהודאת העבריין), ואינו נגבה אלא בידי דיינים סמוכים.