הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא מציעא · סיכום לפרק ז׳

ההלכות לגבי אכילת הפועלים במשך זמן עבודתם נתבררו בפרק זה ביסודיות. אכן, הכלל הגדול כי ״הכל כמנהג המדינה״ תופס הן לגבי תנאי העבודה של הפועלים, הן לגבי זמן העבודה עצמו, והן לגבי הסעודה שנותן בעל הבית לפועליו. אולם מבחינת דין תורה סוכם שהכתוב ״כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו׳״ מדבר בפועל העושה מלאכה אצל בעל הכרם, אלא שאין דין זה מתייחס רק לעבודה בכרם או בקמה, כלשון הכתוב, אלא לגבי כל עבודה בשדה. עם זאת לא נעקר הפסוק לגמרי ממשמעו, ונקבע שהיתר האכילה של הפועל הוא רק בגידולי קרקע, ודוקא במלאכה שהיא כעין קציר או בציר — בגמר המלאכה, או סמוך לגמר המלאכה בפירות תלושים. ואילו עבודה חקלאית אחרת בצמחים עצמם, כמו גם בפירות שכבר נגמרה מלאכתם — אינה מזכה את הפועלים לאכול. אכן, על פי המנהג מאכילים מן הפירות גם שומרים מסוגים שונים.

בעיקרו של דבר סוכם כי זכות הפועל לאכול מפירות השדה איננה זכות ממונית אלא ״משל שמים הוא אוכל״, והזכות שמן התורה — מוקנית לו לבדו. זכותו של הפועל לאכול היא, כאמור, דווקא בשעת מלאכה, אבל תקנו חכמים שיאכל הפועל בין עבודה לעבודה, כדי שלא יבטל מזמן עבודתו. מעיקר ההלכה אין כל קשר ביו עבודת הפועל למה שהוא אוכל, שכן אכילתו איננה חלק מחוזה העבודה, אלא זכות שהקנו לו משמים, ולכן רשאי הפועל לאכול אפילו יותר מכדי שכרו ואף יותר משווי העבודה שעבד, אף כי מייעצים לו לפועל שלא יַרְאה עצמו רעבתן, ויגרום שימנעו נותני עבודה מלשוכרו.

אף בדין של ״לא תחסום שור בדישו״ הובנו דברי הכתוב בהרחבה: שבכלל זה כל בעלי חיים העושים עבודה בגידולים, אסור למנעם מלאכול מהם. אכן, מותר לבעל הגידולים לתת לבעל החיים מזון אחר כתחליף, אבל אסור לו לנקוט באמצעים הגורמים לו שלא יאכל, גם אם אינם חסימה ממשית. חסימת השור הדש — עבירה על מצוות לא תעשה היא, ולוקים עליה, אבל יש בה גם צד ממוני: שבעליו של השור (או בעל חיים אחר) יכול לדרוש מבעל הגידולים כמות מזון מסויימת, אם אמנם חסמו את בהמתו.

בדיני השומרים סוכם כי שומר חנם פטור מגניבה ואבידה, אבל חייב על הפשיעה, אלא שיכול המפקיד להשביעו על כל טענה שהוא טוען לפטור עצמו. שומר שכר (בכסף או בשכר הנאה אחרת) חייב על הגניבה והאבידה אבל פטור מאונסין, ואם טען שאירעו אונס — אפשר להשביעו על כך. שוכר דינו כשומר שכר לכל דבר, אלא שאינו חייב בתשלומים אם אירע דבר לבהמה או לחפץ תוך כדי מלאכה, ואילו השואל חייב גם על האונסים שאירעו (שלא מחמת מלאכה) ואינו פטור אלא כשהיו הבעלים עמו במלאכתו. הלכות השומרים הללו קבועות בתורה, והן מחייבות בכל מקום שלא נעשה הסכם אחר. אולם, אם רצו הצדדים יכולים הם לשנות את תנאי השמירה, אם בהגדלת אחריותו של השומר ואם בהקטנתה.