קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 16 · הלכה 3 · Segment 3

שהעביר הכרת פניהם של ישראל. שחתך מן הנהרגים את חוטמם כדי שיהו נשותיהם של הנהרגים אלמנות צרורות עד יום מותן שאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם והיינו דכתיב מכה גדולה מאוד שהכה גם את אלמנותיהם:

ה"ג זה החוטם ותני כן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ר' אמי אמר שהושיב עליהם וכו' מחול ימים כתיב ולא עצר וכו'. וה"פ ר' אמי אמר לא ע"י שחתך חוטמם גרם שלא היו יכולין להעיד עליהם אלא מפני המשמרות ודרש הכי עצמו לי אלמנותיך ולמה לא נשאו אח"כ לפי שהיו טמונים ימים רבים ודריש מחול מלשון צפון וטמון כדכתיב שפוני טמוני חול וימים כאלו כתיב בקמ"ץ ופירושו ימים רבים:

אינו אלא אביה. שנגפו השם:

ובמה ניגף. כלומר באיזה עון וי"ג ולמה ניגף:

על שחישד את ירבעם ברבים. שביזהו לפני כל קהל ישראל דאע"ג דרשע היה ה"ל לנהוג כבוד במלכות שכן מצינו שציוה הקב"ה למשה שינהג כבוד בפרעה וי"מ בענין אחר וא"נ:

על שביזה את אחיה השילוני. שאמר ויקבצו עליו בני בליעל ויתאמצו על רחבעם ואחיה הוא היה המחזיק את ירבעם בראשונה בדבר ה':

ה"ג אר"י הדא הוא דכתיב:

על דצווח. על שקרא לאחיה השילוני בשם בני בליעל וכדפירשתי:

על שבא ע"ז לידו. והוא העגל שבבית אל ולא ביערן שכן מצינו שהיו העגלים שם עד יום גלות עשרת השבטים:

וכתיב. בירבעם בן נבט: