נחלת יעקב על מסכת דרך ארץ רבה · פרק 1 · הלכה 8

אלו הן שניות. כל דיני שניות איתא במסכת יבמות דף כא ע״א אכן בגמ׳ דכאן הובא בקוצר וקשה על המעיין להבין לכן אציגה נא לפני המעיין סוגיא דיבמות ופרש״י ואפרשם אחת לאחת:

אם אביו ואם אמו. פרש״י אמו כתיבא וגזרו רבנן על אם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע״ג דגזירה לגזירה הוא כדאמר לקמן משום דתרוייהו אימ׳ רבת׳ קרו להו:

ואשת אבי אמו ואשת אבי אביו אשת אבי אביו משום אשת אביו הכתובה ואשת אבי אמו אע״ג לאשת אבי אמו גזרה משום אשת אבי אביו. דתרווייהו אבא רבא קרו להו והלכך חדא הוא:

ואשת בן בנו. היינו כלת בנו דקתני ביבמות והטעם דגזרינן כלת בנו משום כלתו:

ואשת בן בתו. היינו כלת בתו ומפרש בגמ׳ דגזרינן כלת בתו משום כלת בנו כיון דבכלת בנו איכא צד כלת דאורייתא דהיינו משום כלתו:

ואשת אחי אביו מאמו דמן התורה ערות אחי אביך כתיב ואמרי׳ לקמן בפ׳ הבא על יבמתו דבאחי אביו מן האב קמשתעי אבל אם היה אחיו של אביו מן האם שריא וגזרו רבנן עלה משום אשת אחי אביו מן האב:

ואשת אחי אמו מן האב. כגון נפתלי אחי יוכבד מאביה ונשא אשה אסורה לאהרן משום שנייה דאע״ג דאשת אחי אמו לא כתיבא גזרו בה רבנן היכא דהוא אחי אמו מן האב גזירה משום אחי אביו מן האם דהוי נמי שנייה ואיכא צד אב. אבל אם היה נפתלי אחי יוכבד מן האם ולא מן האב מיבעיא לקמן בגמרא אי גזרו בה רבנן עלה או לאו:

בר קפרא מוסיף כו׳. זהו כשיטת הירושלמי דקתני בהדיא הכי בשם בר קפרא אם אבי אביו ואם אבי אמו בכלל שניות אבל כל שאר שניות יש להן הפסק ואינן אסורות רק הנהו דקחשיב הכא ובהנהו תרתי נמי יש להן הפסק אלא שבר קפרא מוסיף בכל אחד דור אחד למעלה והיינו אם אבי אביו אבל אם אבי אבי אביו מותרת. אמנם בבבלי לא ס״ל הכי דאמר רב התם ארבעה נשים יש להן הפסק וכל השארי אסורין עד אברהם וע״ש. אלא גמ׳ דהכא ס״ל כשיטת הירושלמי:

אשת אחי אביו כו׳. לאו מדברי בר קפרא הוא אלא סתמא דגמרא קאמר לה ופשוט הוא אלא משום בתו נקט לה לאשמעי׳ דאשתו אסורה לו אבל בתו של אחי אביו מותרת לו אף שמדברי הרא״ש פ״ב דיבמות נראה שכל זה הוא לשון הירושלמי כבר כתב בספר קרבן נתנאל הא דקתני אשת אחי אביו וכו׳ לאו מירושלמי הוא אלא מפ״ק דמס׳ דרך ארץ והקשה שם על הרא״ש למה הביא תחלה דברי הירושלמי ואח״כ מסכת דרך ארץ דמתחלה הו״ל להביא מסכת ד״א. ועוד שהאמת הוא שלא נמצא כן בירושלמי דיבמות סיפא דהך מילתא אלא הכי איתא שם ב״ק מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו ותו לא מידי:

אשת חמיו כו׳. בבבלי איתא בהדיא דמותר אפי׳ מדרבנן ולא חיישי׳ למראית העין אבל בירושלמי איתא דאסרו מפני מראית עין דמיחזי כחמותה ותוס' שם בדף כא ע״א הביאו הירושלמי אך קשה לפ״ז היו לחכמים לאסור גם אשת חתנו מה״ט. אמנם הרא״ש כתב בשם בעל הלכות דלשיטת הירושלמי באמת גם באשת חתנו אסור אבל הב״י בא״ע סי׳ ט״ו חולק עליו בזה וע״ש מלתא בטעמא:

ובתה מותרת לו. לכאורה משמע דקאי אבת אשת חמיו דמותרת לו וקשה דהוי אחות אשתו כדאמרינן בגמרא דיבמות [ובפשיטות י״ל דר״ל בתה מאיש אחר ולא מחמיו] וצ״ל דהכא איירי לאחר מיתת אשתו כדאמרינן התם דמה״ט לא קחשיב בת אשת חמיו לאסור דלא פסיקא ליה דהא לאחר מיתת אשתו מותרת לו:

בת חורגו אסורה לו. חורגו היינו בן אשתו ובתו של חורגו אסורה לו וביבמות פריך הש״ס עלה בת חורגו דאורייתא היא דכתיב את בת בנה וא״כ למה קחשיב בהדי שניות ותי׳ הש״ס התם איידי דקבעי למיתנא סיפא ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך כו׳ תי׳ זה לא שייך הכא דהא הכא לא קתני בסיפא הכי. ובדוחק יש ליישב דהא עכ״פ קתני הכא ואשתו מותרת לו מש״ה קתני ברישא בתו אסורה לו ולאשמעי׳ אע״ג דבת חורגו אסורה מדאורייתא אפ״ה אשתו מותרת לו ולא גזרו בה רבנן:

וחורגו מותר באשתו ובבתה. גם זה קתני להדיא שם ביבמות:

נושא אדם אשת בן אחיו. ויש להקשות דהא כבר קתני לעיל ואחי אביו מותר באשתו והיינו אשת בן אחיו וא״כ תרתי ל״ל וכן כבר קתני לעיל ואחי אמו מותר באשתו והיינו אשת בן אחותו ול"ל למיתני הכא. ובאמת כן הוא לשון הירושלמי והרא״ש גם הטור סי׳ טו הביאו כולם כלשון הזה ולא ראיתי מי שהעיר בזה. אמנם בש״ע סי׳ טו לא הביא רק סיפא דהכא נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו: