מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 6

תיפתר בעשוין לפנותן. זהו כאוקמתא דר' יצחק בבבלי שם דקאמר בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ולפי הך אוקמתא א"א לשנויי לטעמא דלא הוי חציצה דמיירי כשריתכן דא"כ הוי שינוי מעשה ופרחה לה טומאה כדקאמר התם דר' אמי דאוקי לקמן בשריתכן לא ס"ל לטעמא דמקבלת טומאה כדר' יצחק אלא כרב יוסף דאמר הואיל ואדם מושך את הבהמה דאע"ג דשני עלה דסבר לה כר' יהודה דאמר מעשה לתקן לא הוי מעשה מיהו לדידן דלא קיי"ל כר' יהודה בהא א"כ לאוקמתא דרבי יצחק כהאי דהכא ע"כ דצריך לומר דטעמא דלא הוי חציצה דברפוים ומרווחים מיירי ובדאוקי לה הכא לקמן בסוף ההלכה. ובהך דר' יצחק פירש"י ז"ל כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו לאדם נטמא ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו הראשונה. ולא היה צריך לפרש כן אלא דכל זמן דלא עשה בה מעשה מקבלת היא טומאה וכדכתב הרמב"ם ז"ל בדינים אלו בפרק ח' מהל' כלים בהל' י' וע"ש דנקט שם לדינא כאוקמתא דר' יצחק וכדרב יוסף דתרווייהו קושטא הוא לדינא:

ואינו עושה חריץ וכו'. כדפרישית וצ"ל לפ"ז דהאי ש"ס לא ס"ל כהך ברייתא דמייתי התם לקמן על המתני' אבל מכניס חבלים לתוך ידו וכו' ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח ובחבלא דביני ביני מיתניא דאי כהך ברייתא א"כ לא משכחת לה שיהא השיר עושה חריץ במשיכתו דאיצטריך לן לאוקמי כר"ש שהרי השיר והחבל דין אחד להם לפי פירושא דהאי ש"ס וצריך להגביהו מן הקרקע טפח אלא דלא ס"ל הכי וכדמשמע נמי מהלכה ג' דלקמן דלא מייתי לה להאי ברייתא ולא קאמר מידי מדין חבלא דביני ביני ומיהו בענין דאוקי הכא למתני' כר"ש דוקא קשה להא דקאמר לקמן בהל' ד' לטעמא דאין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן מפני שהוא עושה חריץ וא"כ סתמא דהני מתני' קשיא אהדדי ובאמת בש"ס הבבלי לא מפורש בהדיא לטעמא דאין יוצאין בהנך דמיתני לקמן שם בזכרים ואינך ומיהו משמע דבכל הני טעמא הויא משום דילמא נפל ואתי לאתויי וכדקאמר התם לטעמא דמרדעת שאינה קשורה לו כדאמרן וא"כ בכל הני דשייכא האי טעמא הוא כן או בגוונא דמיחזי כמשוי טעמא הויא משום משוי וזה פשוט לפי משמעות סוגית הש"ס דילן: