שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מכות · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 4

על מנת שלא תשמטנו שביעית כו'. עיין בקונטרס. ולפמ"ש בסמוך דהא אמר ר' בא שלא לתובעו היינו לעולם אצ"ל דפליג ר' יוסי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (ודברי הרא"פ וגירסתו אינן מבוררים) מיהו אבבלי דסוגיין ודאי פליג דאמרינן שם על מנת שלא תשמיטינו בשביעית אין שביעית משמטתו ע"מ שלא תשמיטיני שביעית שביעית משמטתו ע"ש פירש"י. ואי גרסינן גם כאן בשביעית ניחא ולכל הפירושים לא פליגי ר' בא ור' יוסי דתנאי שבממון קיים ותוס' כתבו שם בד"ה ושמואל כו' וא"ת מי דמי הכא שביעית ודאי עקר אבל התם מי יימר דעקר כדאמרינן בהזהב וי"ל דהכא נמי מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם ע"כ וקשה לפ"ז צ"ל דקושית הש"ס היא לל"ב דאמר המלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו דלל"ק לק"מ די"ל בכה"ג אפי' אמר ע"מ שביעית משמטתו דבהלואה זו ודאי עקר דודאי לא יפרע לו קודם שאין אדם פורע תוך זמנו. וה"ל לתו' בד"ה א"ד המלוה כו' לאתויי ראיה מהכא דהלכה כל"ב מדפריך הש"ס עליה. ולי נראה הא דמחלק הש"ס בהזהב לשמואל בין ודאי עקר לספק היינו למוקמי הא דאמר שמואל האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה אין עליו אונאה אפי' לר"מ אבל להלכה ודאי קיי"ל כר"י אפילו ודאי עקר תנאו קיים דהא קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ועוד הא אביי מסיק התם מחוורתא שמואל דאמר כר"י. ובהל' מכירה פי"ג כתב הלח"מ וקשה כאן פסק כרב דתנאו בטל ויש לו אונאה ובפ"ט מהל' שמיטה פסק האומר ע"מ שלא תשמטני שביעית תנאו קיים וכ"ת אונאה לא ידע דמחל הא גם שביעית לא ידע כמ"ש תו' מי יימר דמחול שמא יפרע לו קודם כו' ע"ש. ותימא הא בשביעית איירי שהלוה אומר להמלוה הלויני ע"מ שלא תשמטיני שביעית כדפירש"י והוא יודע שלא נפרע לו קודם א"כ ידע ומחל. ותו' שכתבו מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם היינו למאי דס"ד שהמלוה התנה כך ועוד הא מיהת ידע הלוה (מאי) שמוחל לו אם לא יפרע לו קודם שביעית שלא ישמטנו ונכון:

חד אמר במלוה על המשכון כו'. בבבלי משני רבא הכא במאי עסקינן במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד ופירש"י מוסר שטרותיו לב"ד היינו פרוסבול וכ"מ בסוגיין. וקצת קשה למה לא מוקי לה באומר על מנת שלא תשמטיני בשביעית וע"ק מאי דוחקיה למיקמי מתני' בהכי דאיירי לאחר שעבר עליה שביעית לוקמי שעדיין לא עבר עליה שביעית וניון שבידו לעשות פרוסבול א"כ לא הפסידו לו מידי. ותוס' כתבו אפירש"י ולא נהירא דבשביעית תנן המוסר שטרותיו לב"ד והדר תק פרוסבול אלמא דתרי מילי נינהו ע"ש ונראה קסבר רש"י גם פרוסבול מוסר שטרותיו לב"ד מיקרי ומפרש הכי במלוה על המשכון איירי מתני א"כ כיון שיכול למסור שטרותיו לב"ד ע"י פרוסבול הלכך אינן משלמין הכל ולא ניחא ליה לפרש שיכול למסור שטרותיו לב"ד שאין כל בתי דינים ראויים לכך נמצא שהפסידו פעמים כולו אבל פרוסבול יכול לעשות בכל ב"ד (ועיין ברמב"ם פי"ג מה"ש הלכה כ"ז ובכ"מ שם). ונראה דבהא פליגי ר"נ ור"ש. ועוד נראה מ"ד פרוסבול סובר מלוה על המשכון דאינו משמט דוקא אם המשכון כנגד כל החוב וכמ"ש הרמב"ם שם וכיון שכן לא הפסידו כלום דהא בלא עדים נמי נאמן המלוה אפילו יש עדים שנתן לו המשכון במגו דהחזרתיו. וצריכין לדחוק שהמשכון ביד שליש לכך ניחא ליה לאוקמי בפרוסבול. ומ"ד במלוה על המשכון סובר אפילו מחט כנגד אלף זוז אינו משמט. ועיין בכ"מ שם:

שלא תאמר כל שש שנים כו'. עיין בקונטרס. וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה שמעינן שבסוף משמט וי"ל כמ"ש הראב"ע בפסוק וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום יש מקץ שהוא תתלה ויש מקץ שהוא מסוף ויתכן להיות ראש ארבעים יום ע"כ. ר"ל איני יודע אם קצה הראשון או קנה האחרון. וסלקא דעתך אמינא שהשמיטה תהיה מתחלת שבע שנים לכך איצטריך למכתב שנת השבע שנת השמיטה. אבל רש"י פי' בפרשה מקץ כל מקץ הוא סוף. ואינו מוכרח וכל דברי הרא"פ בסוגיא זו אינן מחוורין: