פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 5

מן ר' בא רב יהודה וכו' עד משך בעל החמור את הפרה. ל"ג ומשובשת בכאן הגירסא בזה ואגב ריהטא דדינא דלעיל נכתבה. והכי גרסינן בקידושין ר' בא רב המנונא רב אדא בר אחווה בשם רב מכר לו פרה בדמים דחקיה א"ל הב לי אינון פריטייא א"ל מה את בעי מינהון א"ל מיזבין ליה חמור משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה חמור מהו שיקנה. וזהו דין אחר וה"פ מכר לו פרה בדמים ונשאר לו חייב הדמים. דחקיה. דחקו בשביל החוב וא"ל תן לי המעות שאתה חייב לי וא"ל מה אתה רוצה לעשות בהן והשיבו שרוצה לקנות חמור ונתרצה זה ליתן לו חמור א' בשביל חוב הדמים אשר עליו. משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה. כלומר בדין הזה אפילו כשמשך בעל הפרה את החמור עכשיו ממנו לא נקנית הפרה לא שייך כאן קניית הפרה בשביל חליפי החמור שהרי כבר היא קנויה לו מאז ודמים הוא שנתחייב לו והילכך מיבעיא לן חמור מהו שתקנה חוב המכר הזה אם לא משך עדיין את החמור מי אמרינן דהוו כחליפין בשעת המקח וקונין או דילמא הדמים כחוב בעלמא והוי כמלוה דאינה קונה במכר:

ר' בא אומר קנה. דהוו כחליפין:

ר' יסא אמר לא קנה. דחוב המכר אינו קונה בחליפין כמו חוב המלוה:

א"ר מנא אית הכא מילי דיודי ר' בא לר' יוסי צ"ל. וכן מוכח משם דהתם גרסי'ר' מנא בשם ר' יוסי אמרה. והכי מוכרח דהא בהאי דינא ודאי לא קנה כדמסיק אדם וכו':

אזל סמכיה גבי טרפוניטיה. אצל השלחני ושס גריס סמכיה גבי חדא פריטייא והיינו הך שסמכו אצל השלחני לפרוע לו בשביל זה ונתרצו במעמד שלשתן:

ואשכחיה תמן קאים. לפני השלחני ליקח מעותו:

א"ל חמורך אצלי. אם חמור אתה רוצה לקנות הרי יש לי חמור ותקח לך בשביל חוב הפרה שהייתי חייב לך:

משך זה לא קנה זה וכו'. כלו' דכמו דבמשיכת מעות מזה לא קנה עכשיו זה החמור כן נמי לא קנה במשך מזה וטעמא דמכיון שסמכו אצל זה השלחני כבר נסתלק ממנו ואין לו שום חוב עליו שהרי במעמד שלשתן הוא ואינו יכול לחזור וא"כ במה יקנה עכשיו הא ודאי אין כאן חליפין:

אלא כל אחד ואחד נקנה בגופו. כל א' צריך קנין בגופו ובעצמו הקנין דשייך ביה והרי כאן לא שייכא קנין חליפין ואינו קונה החמור אלא במשיכה וכיוצא בו מדרכי הקניה: