פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 4

ומשך בעל החמור את הפרה. ובמשיכתו נקנה החמור שהוא בבית בעליו לבעל הפרה כדתנן כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו בכל מקום שהוא:

ובא בעל הפרה למשוך החמור. לביתו ומצאה שבורה או מתה ונולד לנו הספק בעל הפרה אומר עד שלא משכת את הפרה שלי מת חמורך או נשבר וברשותך מת ובעל החמור אומר משמשכתי נשבר או מת וכבר היה קנוי לך ולך מת:

בעל החמור עליו להביא ראיה וכו'. דאע"ג דבעל החמור מוחזק הוא וקי"ל כל המוציא מחבירו והוא בעל הפרה עליו להביא ראיה שאני הכא בחליפין דכיון דנולד הספק בעיקר הקנייה לאו מוחזק מיקרי ועליו להביא ראיה:

מאן דלא סבר להא מילתא. ואינו יודע לחלק כן לא סבר במילי דנזיקין כלום:

לינא סבר הדא מלתא. אנא לית סבר כן ולית אנא סבר לחלק בניזיקין כלום ומכח קושיא דמתני' דכתובות והש"ס קיצר כאן וסמיך על השנוי התם:

תמן תנינן. בפ' המדיר הלכה ז':

היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו. אם בא האב לתבוע כתובתה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה צריך שיביא ראיה שלאחר שנתארסה נולדו לה אלו המומין ואע"ג דאית לה חזקה דגופה מ"מ הואיל ונמצאו המומין ברשות האב יש לומר כאן נמצאו כאן היו קודם האירוסין ולפיכך צריך האב להביא ראיה ואם לא הביא הבעל מהימן. ומהכא אין כאן קושיא לכאורה על דיניה דשמואל שהרי גם כאן נולד הספק ברשות בעל החמור אלא דלא אמרי' התם האי טעמא עד למסקנא דהתם וכמו דמייתי הש"ס הכא בקצרה לקמן. והתם מסיק להקושיא הכי דקאמר מתני' פליגא על שמואל דקתני האב צריך להביא ראיה ולא הבעל צריך להביא ראיה בתמיה דקס"ד דלשמואל לעולם על המחזיק להביא ראיה בכה"ג שיש כאן ספק זה אם נקנה לו או לא ולדידיה גם כאן על הבעל היה לו להביא ראיה:

סלקון גבי ר' יוסי לגדפה. והתם גריס למילף וכן הכא יש לפרשו דעלו קמיה לגדף ולהקשות להא דשמואל ואמר לון על קושיא זו שהקשו לשמואל מרישא דמתני' הא אפי' לטעמא דידכו אמור דבתרה אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל וכו' ותקשי נמי ולא האב שהוא צריך להביא להוציא הכתובה מן הבעל וא"כ סיפא מסייעא ליה לשמואל דבכה"ג על המחזיק להביא ראיה:

ותימר. קיצר הש"ס כאן למסקנא דהתם דהכי מסיק לה דאמר לון לא מודה שמואל שאם משך בעל הפרה את החמור שהוא צריך להביא ראיה וזה כיון שכנס כמי שמשך צריך להביא ראיה שהיו בה מומין אלו עד שלא תיכנס לרשותו. וכלומר לא כדקסלקא אדעתייכו לא בקושיא ולא בטעמא דידכו לדשמואל דהא מי לא מודה שמואל שאם כבר משך בעל הפרה את החמור וכלומר שהיה החמור בתחלה בביתו של בעל הפרה כגון שהכניסו בעליו לשמרו שם ואח"כ הסכימו להחליף זה עם זה והואיל שמת או נשבר החמור בביתו של בעל הפרה ונולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה וה"נ מכיון שכנסה דינו כמו שמשך שם בעל הפרה דמכיון שנולד הספק ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה והיינו טעמא נמי דרישא דהספק נולד ברשות האב על האב להבי' ראיה והיינו דשמואל: