רש"ש על גיטין · דף 61a

רש"י ד"ה להוציאו בדיינין. ומיהו לר"י גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות. צ"ע דהא אפי' לרבנן פסול כדאיתא בסנהדרין (כה ב) הוסיפו עליהן הגזלנין כו' ל"נ אלא למציאת חש"ו כו'. וכן שם (בע"א) למ"ד ארא ג"כ אינו גזל אלא מפני ד"ש ע"ש. וצ"ל דכוונתו דא"פ מדאורייתא ונ"מ דבעי הכרזה כדאיתא שם (כו ב) א"נ דכשר לעדות אשה כדאמרי' ספ"א דר"ה:

תד"ה שדי. וקשה דר"כ כו' ומי לא הוי חייש לד"ש. ואולי יש לחלק דדוקא במתנות עניים כמו במתניתין עני המנקף כו' דהיינו להשיר זיתי שכחה כמש"כ הרמב"ם בחבורו והטוש"ע. או כפי' הגר"א בפ"ז דפאה מ"ב. דכיון דכבר זכה להו רחמנא. תקנו חכמים שיהא בהן גזל מפני ד"ש. אבל בדבר של הפקר לא תקנו. ועובדא דא נראה דמיירי בהפקר דלא מצינו בר"כ שהיה עני כ"כ ליטול מת"ע. ועי' בקדושין (מ) ולפר"ח ע"כ מיירי באילן הפקר מדשדי מיניה חריות:

רש"י ד"ה אבל משתטיל. ואסור לגרום טומאה לחלה. ואע"ג דכבר היא בספק טומאה כדפי' לקמן בגמרא ד"ה רישא וסיפא. מ"מ חיישינן שמא עדיין לא נטמאה והשתא הוא דהיא נותנת בעריבה טמאה ללוש. ועי' לקמן בתד"ה רישא בסופו:

רש"י ד"ה ומחזיקין. השתא משמע מסייעא ממש. דקס"ד דפי' שוה להא דאין מחזיקין ידי ע"ע:

רש"י ד"ה רבא. לעולם כמע"מ דמי וכי מספקינן להו אסור לסייען כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מכלל. ואי בנאמן על המעשרות כו'. לכאורה יל"פ דמקשה מסיפא דמוכח דחוששין לטומאה דרבנן:

תד"ה משאלת. בסיפא מפרש דכולה מתניתין כו'. כצ"ל: