אלא מה שקבעו עליו הכתוב. חובות הקבוע להם זמן אתרווייהו פליג דר"י וחכמים סברי דאין חילוק לציבור בין מדבר לגלגל ור"ש סבר דאף ציבור לא הקריבו בגדולה אלא מה שהותר ליחיד בקטנה אלא שיתירה עליו הגדולה שמקריבין עליה פסחים וחובות הקבוע להן זמן:
קריאה במקור
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מגילה · פרק 1 · הלכה 11 · Segment 7
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
סבר ר"ש משנקבע מ"ש עוד לא פסק. לא שייך הכא מידי ואגב שטפי' דלקמן דף י"ז נכתב כאן:
מה ביניהון. בין חכמים לר"ש:
פר העלם דבר איכא בינייהו. דלרבנן מקריבין דהרי קרבן צבור הוא ולר"ש אין מקריבין דאין קבוע לו זמן:
נדבת הציבור. מה שהציבור מקריבין כשהמזבח בטל מקרבנות היחיד נדרים ונדבות שאין להן זמן קבוע ולא קרבו לר"ש:
אחד האיש ואחד האשה. מקריבין בבמה:
לית כאן אשה. דאין קרבן אשה קרב בבמה דאיש כתוב בפרשה:
אף הנזירות. מותר להקריב בבמה לכ"ע דישרות נינהו וה"ל כנדרים ונדבות:
לית כאן נזירות. לכ"ע אסור להקריב קרבן נזירות בבמה דקרבן יחיד הוא וחובה הוא שהרי הוא לא התנדב הקרבנות מתחלה אלא שאסר עצמו ביין ובתגלחת וממילא נתחייב בקרבנות:
אף הנסכי' קרבין בבמת יחיד. אלא מבפנים בבמה גדולה:
אין כתיב בל"ת אלא בפנים. לר"ש פריך דמוקי לקרא דלא תעשון בציבור וקאמר מניין שאם הקריב היחיד חובות הקבוע להן זמן כגון פסח בחמץ בשעת היתר הבמות שיהא חייב:
נישמעינה מן הדא. תא שמע:
ה"ג מניין לשוחט פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא עובר בלא תעשה וכו'. וכ"ה בזבחים דף קי"ד וקס"ד בשעת איסור הבמות היינו במדבר ושילה ובית העולמים:
ופריך עונש כרת הוא. השוחט בחוץ בשעת איסור הבמו' ואת אמרת הכי דצריכין קרא שיהא בל"ת:
בשוחט. הפסח לאחר חצות בשעת היתר הבמות כמו בגלגל ונוב וגבעון דהותרו במות יחיד לעולם ושלמי' ואשמועינן קרא דלגבי חובות איכא לא תעשה:
ולמה הוא אומר. בברייתא בשעת איסור במה היינו בשעת איסור במתו דמשש שעות ולמעלה שהוא שעת הקרבת הפסח הוא שעת איסור במתו להקריב עליו פסת דקודם זמנו כשלמים הן וכשירין אפי' בבמת יחיד:
ולמה לי שלא לשמו. כלומר למה אמר רשב"ל שלא לשמו:
ומשני שלא תאמר וכו'. רבותא קמ"ל דאפי' שלא לשמו לאחר חצות בלא תעשה דסד"א כשלמים הם וכשירין הן בבמת יחיד קמ"ל כיון דלאחר חצות הוא ומתקבל בפנים עובר בל"ת:
ועוד מן הדא. שמעינן דאם שחטו בבמה שלא לשמו לאחר חצות דפסול:
ה"ג מה אית לך משש שעות ולמטן יהא כשר לא שלא לשמו. וה"פ כיון דלא קמיבעיא ליה אלא על אחר חצות ש"מ דקודם חצות בכה"ג כשר והיינו דוקא בשלא לשמו:
הדא אמרה. זאת אומרת:
שלמים הבאים מחמת פסח. כגון שנאבד בע"פ וקרב בשאר ימות השנה שלמים אע"ג דמחמת פסח קאתי אם הקריבו בבמת יחיד כשר:
עולה הבאה מחמת אשם. כגון שמתו בעליו שניתק האשם לרעייה ונפל בו מום והביא בדמיו עולה מהו שתהא קריבה בבמה מי הוה כאשם עצמו ואינה קריבה או דלמא השתא מיהת עולה הוא:
ע"ד דר"ל. דאמר מקשי' אשם לחטאת:
וכל שאינו לא נידר ולא נידב ואינו קרב בבמה. ואשם אינו בא בנדבה:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 45d757e14143ac7127bd025b7eeb24780c57c63e88606d2b6013943b742fd6f6