קרבן נתנאל על עירובין · סימן 101

דלא הוקצה לעולם למחיצה. אך אנן חשבינן ממילא כמחיצה כיון דמפסיק על כל פני החצר:

וגם היה מוקצה בין השמשות משום סתירת אוהל. לכאורה אמרתי דהצעת הדברים כך הוא. דבסוכה ובבית יש מוקצה דחי' בידים למחיצה. והוי כמו גרוגרות וצמוקים דר"ש מודה במוקצה כזה. וגם יש עוד מוקצה משום סתירת אהל. אבל אחר העיון ליכא לפרש הכי דבגרוגרות וצמוקים אית ביה תרתי לא חזי ודחי' בידים כפ' השו"ע סימן ש"י. ויש ליישב דה"נ קאמר בסוכה ובבית הוי מוקצה דחי' בידים וגם לא חזו דהא היה מוקצה בהש"מ מחמת סתירת אהל. א"נ יש למחוק ו'. וכצ"ל גם היא מוקצה ולא קאי אלא אבית. אבל סוכה הוי מוקצה למצותה ובבית מוקצה מחמת איסור סתירת אהל ודחי' בידים דבעינן תרתי וכמ"ש תוס' בשבת דף קנ"ז ד"ה לבר ממוקצה וכיון דאיתקצי לבה"ש הוי מוקצה לכולה יומא:

ואי בשבת מאי מערבין איכא. ובטור סימן שע"ב ובשו"ע סעיף י"ט נתמעט בחול. ופי' ב"י דאי בשבת מאי מערבין איכא. וב"ח כתב דאי בשבת כיון שהותרה הותרה. והשיג הט"ז ס"ק י' ואולי יש ט"ס כי אין להם פי' וכוונתו דלשיטת רש"י א"א לומר כן. ואני אומר שצדקו דברי הב"ח דודאי קים לן להלכתא כרב הונא כיון שהותרה הותרה. אך מ"מ לכתחלה אין להעמיד הבהמה על המתבן. דס"ל לרש"י דלכתחלה אין למעט המחיצה ולסמוך על הדין לומר כיון שהותרה הותרה: ה"ג

נועל את ביתו ומבטל את רשותו. ובברייתא מסיים הוא אסור וחבירו מותר. ורבינו השמיטה דפריך על בבא זו פשיטא. ושני דקמ"ל דאין חוזרין ומבטלין. ורבינו אזיל לשיטתו דמסיק בפרק הדר סי' י"ב דקי"ל מבטלין וחוזרין ומבטלין. וברייתא זו אתיא כר"א ולא קים לן הכי: ה"ג

הוא דבעי נעיל נעילת דלת וכ"כ תוס' בשם ר"י. ולהאי פי' צריך הכא נעילת דלת ממש ול"ק היאך יוצא בדלת אחר דהכא איירי שכל חצר יש לו פתח אחר אך בהך בית שהתבן בתוכו ואותו הבית יש לשניהם רשות ואוסר אחד על חבירו. נועל אותו הדלת מהבית שיוצא כל א' מביתו לבית המתבן. וכ"כ מהרש"א ע"ש: