קרבן העדה על תלמוד ירושלמי קידושין · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 18

מעשה בא לפני ר'. בגט שהיה כתוב על איסורי הנאה:

הויין רבנן פליגין. היו רבנן דבני ישיבה פליגי בה אם פלוגתייהו דרבי ור"א גם בקידושין אם כתב בשטר שהוא מאיסורי הנאה הרי את מקודשת או לא פליגי בקידושין:

חברייא אמרין לחומרין. ולא פליגין במקודשת:

מהו לחומרין. דמודו ר' ור"א בקידושין שהיא מקודשת וכי קאמר ר"א אינה מגורשת לחומרא או דלמא תרווייהו סברי דאינה מקודשת וכי קאמר רבי מגורשת לחומרא:

ופשיט אינה מקודשת ומגורשת היינו לחומרין. בתמיה תרווייהו קולי נינהו אף על גב דלענין זה הוא חומרא שאסורה לכהן מכל מקום קולא היא דמשתריא אשת איש לעלמא:

אלו אינה מגורשת מקודשת. אבל אם אמרינן דאדר"א קאי דקסבר אינה מגורשת ומקודשת תרווייהו חומרי נינהו שאסורה לעלמא:

מאי כדון. הלכתא מאי לענין קידושין:

ה"ג מ"ד מקודשת הא באיסורי הנאה מדבריהן. וה"פ רבנן דקסרין אמרו דלא פליגי חברייא מ"ד מקודשת היינו בשקידש בשטר שאסור בהנאה מדרבנן ומ"ד אינה מקודשת במקדש בשטר שאסור בהנאה מדאורייתא:

ופריך אין תימר כן. כלומר אם נאמר דבאיסורי הנאה מדבריהם מקודשת לפי שמדאורייתא תפסי בה הנך קידושין לא אתי אסורא דרבנן ועוקרין להו א"כ פליג עליה דרב:

דברי ר"מ. אפילו לר"מ דאמר חמץ משש שעות ולמעלה מדבריהן אפ"ה אם קידש בו אין קידושיו קידושין:

ה"ג א"ר הונא ויאות אלו חטים קורטבניות במדבר דלמא טבן אינון במועדא כלום וחמץ משש שעות וכו'. וכ"ה בפסחים דף ג'. וה"פ ר"ה אמר שפיר קאמר רב שהרי אם קידש בחטי קורטבניות בפסח שאינן אלא חמץ נוקשה אפ"ה אין קידושיו קידושין לכ"ע משום דאתי חמץ דרבנן ומפקיע הקידושין ה"ה המקדש בחמץ גמור בשעות דרבנן אין קידושיו קידושין וא"ת היאך אתי דרבנן ומפקע קידושי דאורייתא ושרי אשת איש לעלמא י"ל הא קיי"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו מ"מ קשיא מהכא אדברי רב:

ה"ג תמן בגופו קידש ברם הכא בהנאה שבו קידש. וה"פ התם בדמי שויו של החמץ קידש ואינו שוה כלום שהרי אסור מדרבנן והם הפקירו ממונו אבל הכא בשטר לא קידש אלא בהנאה של השטר קידש כיון שאין איסור הנאה שלו אינו אלא מדרבנן קידושיו קידושין:

ופריך מעתה וכו' מה בינה לשטר שאינו יפה ש"פ. דעיקר קידושין הויא הכתיבה א"כ ה"נ אע"ג שהשטר אסור בהנאה תהא מקודשת בכתיבה שבו:

ומשני תמן. באיסורי הנאה דאורייתא אינו ראוי להשלים עליו שהוא בעצמו אינו ראוי לשום דבר בעולם:

ברם הכא. אבל הכא במקדש בשטר שאין בו שוה פרוטה ראוי לאצטרופי לנייר אחר עד שיהא בו שוה פרוטה דהא מיהת מותר ליהנות ממנו: