שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 12 · הלכה 4 · Segment 1

החרש שנחלץ. כתב התי"ט בשם נ"י בכל דוכתא תנן החולץ גבי יבם אע"פ שהוא נחלץ מפני שהיבם מסייע בחליצה שצריך שיתכוין לחלוץ משא"כ חרש דלאו בר כוונה הוא וכ"כ הרמב"ם ע"כ. ולא ידעתי לכוון דבריו דמ"מ קשיא אין לנו להיפך הדברים ולעשות טפל עיקר בשביל כוונה מועטת. גם קשיא מאי משני אלישנא דהחולץ ליבמתו הא מיהת היא לא נחלצה. ונ"ל דה"פ עיקר החליצה לומר כשם שחולצת נעלו כך היא נחלצת מבית זה לזה יכוין היבם לפטרה בחליצה זו הלכך תנן החולץ ליבמתו שזו היא עיקר כונת החליצה אבל החרש אין בו כוונה לכך תנן החרש שנחלץ וכן יש לפרש דברי הרמב"ם ונכון הוא. אך קשה דמשמע לכך חליצת החרש פסול לפי שאינו בר דעת ובגמ' מפרש ר"י לפי שאינן באמר ואמרה אבל משום שאין בני דעה לא נפסלה החליצה וי"ל ר"י אתי לאשמועינן דאף תנא דמתני' סובר דחליצת חרש וחרשת אינה כלום והא דתני פסולה אגב קטן. והיינו טעמא כיון דקריי' מעכבת במי שאינו ראוי לקרויי' ה"ל כשני דברים המתירין שאין מועילין זה בלא זה כמש"ל בתו' בד"ה אתיא וכו' אבל משום שאינן בני דעת חליצתה פסולה ופוסלתה וכן מפורש בבבלי בפרקין דף ק"ו דה"ל חליצה פסולה אם לא נתכוונו שניהם ולפ"ז מתורץ קושית תוס' דף קה ע"ב בד"ה והא וכו' וא"ת מנ"ל לר"י האי טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו וכו' ע"ש דודאי פסולה נמי משום דלאו בני דעה נינהו אלא דנ"מ משום אינו באמר ואמרה אין כאן בית מיחוש ולא פסלה וכמ"ש, מיהו לפ"ז צ"ל דלית הלכתא כר' דאמר שני דברים המתירים מעלין זה את זה אלא כראב"ש דאמר אין מעלין דהא בבבלי מסיק דרבא אית ליה דר' ינאי ואנן קיי"ל הלכה כר' מחבירו. גם הרמב"ם פסק פי"ז מה' פסולי המוקדשין דהלכה כר' ע"ש. ואפשר לומר דמודה ר' בכה"ג דאין מועילין זה בלא זה כיון דבלא"ה פסולה החליצה דלאו בני דעה נינהו. אבל באלם ואלמת דבני דעה נינהו פסקינן כר' דמועילין זה בלא זה. ומה נעמו דברי הרמב"ם פ"ד מה' חליצה בד"א כשיכולין לדבר שהרי ראויין הן לקרות אבל אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעת ע"כ הרי דפסק כר' ינאי ומפרש נמי טעמא דמתני' לפי שאינן בני דעת. ומיושב כל מה שהקשו עליו הרמב"ן והרשב"א וע"ש בהה"מ. ודברים נכונים וברורים הם והבן: