שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 12 · הלכה 6 · Segment 7

כל שאומרים לו חלוץ והיא ניתרת לך לאחר זמן. כתב הר"ב אשכנזי בתשו' סי' כח א"נ ל"ד האי דירוש' לגמרא דידן דחלוץ והיא ניתרת לך לאחר זמן כי עביד חליצה לפוטרה עביד אבל בגמרין דא"ל ובכך אתה כונסה פי' דהחליצה עצמה תתיר לך לכונסה הרי אין כוונה כלל ואדרבה כוונה הפכיית יש כאן ולכך אינה חליצה ע"כ. וקשה לדבריו מאי השיב ר"י לרשב"ל אמש הייתי שונה שהחליצה פסולה עד שיכוונו שניהם הא אף זו כוונה לפוטרה היא וי"ל קסבר הר"ב בהא פליגי ר"י ורשב"ל ר"י סובר בעינן שיכוונו שניהם לעקור הזיקה ותהא אסורה עליו כאשת אח ורשב"ל סובר כל שמכוין לעקור הזיקה ושתהא מותרת לכל אדם סגי. אך מדברי הרשב"א בחי' נראה בהיפך שכ' הך מעשה דר"ח בר ווא שבסמוך אתיא כר' יוחנן שכל שמתכוין לפטרה בחליצה אלא שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה ע"כ. ואפשר לומר שאני התם דאמר עקור זיקתך ממנה ורשב"ל דאמר חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן דמשמע שעדיין זקוקה היא לו מאותו זמן והלאה. שוב ראיתי בה"מ שמחלק בכה"ג ע"ש. ובב"ש סי' קסט ס"ק נג קאמר דהמחבר חולק על הה"מ ע"ש ולא עיין יפה שדברי המחבר הן הן דברי הה"מ. מיהו נראה לי דהך מעשה דר"ח בר ווא היינו הך מעשה דמייתי בבבלי בר"ח בר אבא שהטעו וחזר וא"ל שיחלוץ לה שנית כדפרשתי בקונט' וזו היא דעת הרמב"ם ונכון הוא. ודלא כש"ע סי' קסט סעי' נב וצ"ע והא דאיתא בבבלי דאמר אביי ליבם חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל ר"פ לא ס"ל למר להא דאמר ר"י עד שיתכוונו שניהם והקשו הראשונים מאי קשיא ליה לר"פ דלמא כוונתו להטעותו לפסלה ואח"כ יכפנו לחלוץ חליצה כשרה ע"ש נ"ל דה"ק ליה ר"פ ש"מ דלית לך הא דר"י דאל"כ למה לך כולי האי להטעותו בענין שצריך לחלוץ שנית ולכך א"ל אביי ואלא היכא אימא ליה שלא נצטרך לחלוץ שניה. והא דר"ח בר אבא שהטעו במה שא"ל חלוץ ובכך אתה כונסה ולא א"ל ליתן לו מאתים זוז י"ל דאיירי שא"ל כך מתחלה והיבם רצה שתתן לו מעותיו קודם החליצה ואז אינה יכולה להוציא מידו כמ"ש בש"ע סי' קס"ט סעי' נ' בהגה. א"נ במעשה דר"ח בר אבא כל כוונת היבם היה משום ממונא כמפורש שם והיה מתיירא כשאומר ליתן לו ממון שהחלוץ ירגיש בהשטא' דמוטב שייבמנה דהא בלא"ה רוצה ליתן לו ממון אבל במעשה דאביי אפשר שלא ירגיש בהשטאה שיסבור שהם טועים וסוברים דלאו משום ממון רוצה לייבמה אלא שחפץ בה. והיינו טעמא דמביא הש"ס באריכות מעשה דר"ח בר אבא וקיצר במעשה דאביי:

א"ר מנא אם אמר ע"מ נותנת. מכאן ראיה לדברי הרמב"ם פ"ו מה' אישות והגאונים דבאומר ע"מ לא בעינן דומיא דתנאי בני גד וב"ר הלכך ה"נ אע"ג דלא דמיא לתנאי ב"ג וב"ר לפי שאינו יכול לקיים ע"י שליח אפ"ה התנאי קיים. ולפ"ז אף החליצה פסולה אם לא נתנה לו. אך קשה שהרי כ' הרמב"ם פ"ד מה' חליצה איזהו חליצה מוטעת אם א"ל חלוץ לה ע"מ שתתני לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה לו ולא נתקיים התנאי החליצה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה ע"כ גם בבבלי גרסי' חליצה מוטעת חלוץ לה ע"מ שתתני לך ר' זוז. וצ"ל דס"ל לרב מנא כרבינא דגרסי' בבבלי במכילתין דף נג רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה וכו' ע"ש ברש"י ותוס' דקשיא להו מחליצה מוטעת. ולפי גירסת הירושלמי לק"מ דאיירי בדלא א"ל ע"מ ולא כפל לתנאיה אבל להרמב"ם קשיא דאס"ד בע"מ לא בעינן דומיא דתנאי ב"ג וב"ר אף בחליצה לא פקע זיקה כל זמן שלא נתקיים התנאי'. וראיתי להרשב"א בחי' בסוגיין שכ' ואי הגון לה מחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא ולא דמיא לבורח מבית האסורין והיינו דאמרי' בירושלמי א"ר מנא אם אמר ע"מ נותנה ע"כ. לפ"ז אי אפשר לדחוק ולומר אף בע"מ בעינן שיהא התנאי בדבר שאפשר לעשות ע"י שליח ור' מנא מחייבה ליתן משום שכירות. אך קשה בה טובא חדא דה"ל להרמב"ם לבאר דין זה דדוקא באינו הגון לה אבל בהגון לה החליצה כשרה וצריכה ליתן ואפשר לומר דלא בא לבאר אלא החליצה אם היא כשרה או פסולה אבל לא דין הממון. מיהו אין טעם לחלק למה ישתנה דין דבר שא"א לעשות ע"י שליח משאר דיני תנאי ב"ג וב"ר בשלמא הא דבעינן באומר ע"מ שיהא דבר שאפשר לקיימו לאו משום דדומיא דתנאי ב"ג בעינן אלא משום דהוי כמפליג בדבר ואין שם תנאי וכן מפורש בדברי הרמב"ם שם. ומעיקרא דדינא פירכא פשטא דשמעתתא משמע דר' מנא לאו משום שכירות קאמר אלא משום תנאי דאי משום שכירות אפי' בלא אמר ע"מ למה לא תתן שכרו. וכי נאמר דשכירות פועל צריך להיות כתנאי ב"ג וב"ר וצ"ע:

וקרא עלוי חכמים המה להרע וכו'. ק"ק הא ודאי ביבם שאינו הגון לה איירי דאל"כ מה לו לר"ח להטעותו וכיון שכן אף דלא ידע להטיב מ"מ חכם הוא שיודע להטיב להאשה שפטרה ממנו וי"ל דכעס עלוי שהיה לו להטעותו בתנאי אחר ולא היה צריך לחליצה אחרת שעכשיו צריך לחליצה שנית כמ"ש בקונט' ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה כל ובד"ה א"ר מנא וכו':