שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 11 · הלכה 1 · Segment 11

וכר"י דר' ישמעאל אמר למדין מק"ו וכו'. מכאן נראה דס"ל לירוש' דאין ק"ו זה אלא גילוי מלתא בעלמא כדפירשתי בסמוך בקונט' וא"ת למה לא יליף לה מגז"ש דהנה הנה וזימה זימה כדשני רבא בבבלי בסנהדרין דף עו וי"ל הא לר"י פריך ולעיל אמרינן דר' ישמעאל לא יליף למד מלמד ולית ליה גז"ש דהנה הנה וזמה זמה וא"ת הא מיהת יליף הנה מאתהן ה"נ ניליף הנה מאתהן דבשארו כתיב כי ערותך הנה וי"ל כיון דבתו באזהרה נמי לא כתיבא אלא בק"ו יליף האזהרה מבת בתו ה"ל למד מלמד. ותו' כתבו שם בסנהדרין בד"ה תני אבוה דר' אבין וכו' מדבעי קרא משמע דלית ליה גז"ש דהנה הנה וזמה זמה ותימא א"כ בת בתו ובת בנו מנ"ל דבשרפה וע"ק האי איש איצטרך לכדדרשי' פ' ד' מיתות דף נא אע"פ שאינה כהנת דמאיש דריש כדפי' בקונט' ע"כ. הנה קושיא הראשונה לפום סוגיין לאו קושיא היא דאבוה דר' אבין כר' ישמעאל ס"ל דיליף שרפה בבת בנו ובת בתו מהנה ואתהן. ומ"ש דמאיש יליף כדפי' בקונט'. ודאי הדין עם רש"י כמפורש בסוגיין ומה ת"ל איש. וקושייתן איכא לתרוצי דאבוה דר' אבין כר"מ ס"ל דניסת לפסולין בחנק ולא בשרפה וניסת ללוי וישראל ל"צ קרא דהא לאו מחוללת היא והא דאינה אוכלת כשהיא נשואה לישראל אין הטעם שמחוללת שהרי חוזרת אלא גזרת הכתוב הוא. ואף הש"ס לא קאמר דצריך קרא לרבות ניסת לישראל אלא עיקרו משוס ניסת לפסולין כתיב. תדע דקאמר ודלא כר"מ משמע כולא בבא דלא כר"מ א"נ י"ל עדיפא מינה ה"ל לתוס' לאקשויי לאבוה דר' אבין קשיא רישא. דהך ברייתא דתנא יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל או אינו אומר אביה לגז"ש אלא להוציא כל אדם שאם זינתה מאביה בשרפה אבל בשאר כל אדם תידון כבת ישראל ת"ל את אביה היא מחללת ולא שחיללה אביה. מעתה אבוה דר' אבין דמפרש אביה דוקא שזנתה מאביה כמ"ש בקונטרס מנ"ל למעט פנויה וא"ל דאבוה דר"א לא ס"ל כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואין סברא לרבות פנויה שהרי כתבו תוס' דף נ' ע"ב בד"ה ת"ל וכו' דלכ"ע נעשית זונה בכמה ביאות וכי תימא תיקשי נמי לאבוה דר"א הא כתיב היא מחללת דשמעינן מיניה דאיירי בכל אדם ואביה לאו דוקא הא ודאי ליתא דאף אבוה דר"א סובר דשמעינן מהיא מחללת דאיירי בכל אדם וכדשני אביי אליביה פ' הנשרפין דף עו. וכ"מ בירושלמי פ"ז דתרומות הלכה ב' דר"י סובר כאביי דגרסי' שם תני ר' חיננא בר פפא קומי ר' זעירא דר' ישמעאל היא את אביה היא מחוללת את שחילולה מחמת עצמה אלא דסובר אי לאו דכתיב היא מחוללת ה"א באביה דוקא איירי קרא קמ"ל דבכל אדם נמי איירי אבל ליכא לאוקמי לגז"ש וי"ל מכדי אבוה דר"א כמאן אמר לשמעתתי' כר' ישמעאל לפמ"ש לתרץ קושי' הראשונה וכמפורש בסוגיין לקמן ור"י סובר ארוסה בת כהן יצאה לשרפה ולא נשואה ולדידיה לית ליה גז"ש דאביה דמהיכא דממעט נשואה ממעט נמי פנויה כמפורש בבבלי סנהדרין דף נא ע"ב. והשתא דס"ל לר' אבין דארוסה יצאה לשרפה ולא נשואה אייתר לן איש דלרבות נשואה ללוי ולישראל ולנתין וכו' לא צריך קרא כדפריך הש"ס שם דף נ"א ע"א משום דאינסיבא להני לאו כהנת היא בתמיה וליכא לשנויי כדשנינן התם ה"מ היכא דקא מיתחלי השתא אבל הא כיון דקא מיתחלי וקיימא מעיקרא דאמר מר בת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ולישראל נמי ושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דכי איתי' גביה לא אכלה אימא לא תידון בשרפה. דדוקא כמ"ד נשואה נמי יצאה לשרפה אתיא אבל למ"ד ארוסה דוקא יצאה לשרפה לא נפסלה לתרומה בשביל אירוסין לפסול לה וכ"ש לכשר לה ולא צריך קרא לריבויי. והא דתנן לעיל פ' אלמנה האירוסין פוסל ולא מאכיל ואמרינן עלה בגמרא שם אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קנייה בהוייה ואי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה משום דעולא. נראה אף בת כהן לישראל מדרבנן אסורה אבל מדאורייתא מותרת וכן בדין דאטו משום דקניי' פסלה הרי כהן שנמכר לישראל לעבד מי לא קאכיל בתרומה אע"פ שהוא קנין כספו של ישראל. ורש"י פי' שם דף סח ע"א דקנייה בהוייה ומשעת הוייה איפסלא לה דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר ע"כ אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן לא קאכלה בתרומה דומיא דבת ישראל לכהן דהא כי תהיה לאיש זר מוקמינן התם בנבעלה לפסול לה והנך דאית בהו הויה לאפוקי חייבי כריתות כמפורש שם ועיקרה מושבה אל בית אביה נפקא דש"מ מעיקרא לא אכלה כמ"ש תוס' שם בד"ה אי בת כהן וכו' ע"ש. וכ"מ בסוגיא דסנהדרין שהבאתי לעיל. גם הרמב"ם כ' פ"ח מה' תרומות האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול שהרי יש לכהן קנין בה ע"כ. הרי דמשום שהיא קנינו אסורא ולא מקרא דכי תהיה וכ"כ רש"י בעצמו יבמות דף פ"ז ע"א בד"ה במורם וכו' ע"ש וא"ת א"כ דר' ישמעאל אית ליה הא דתני אבוה דר' אבין א"כ מאי פריך בבבלי סנהדרין דף נ' בריש ע"א ור"י האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה הא איצטרך להא דאבוה דר' אבין וי"ל ה"ה דה"מ לשנויי הכי אלא עדיפא מיניה קמשני. דדרשא זו פשיטא לדברי הכל כמ"ש תו' דף נ ע"ב בד"ה כשהוא אומר וכו' ע"ש. ומ"ש תוס' ביבמות דף סח בד"ה אי בת כהן וכו' ועוד אר"י משום דמהאי קרא דכי תהיה דרשינן נמי דאינה חוזרת בהויה דאירוסין לחזה ושוק נקטינן נמי הכא ע"כ. משמע לפ"ז דכי תהיה אף אניסת לכשר קאי ואינו מוכרח דהא קרא לא קאמר אלא יש לך אחרת שחוזרת לתרומה אבל לא לחזה ושוק והיינו דומיא דניסת לפסול דאיירי בנבעלה וזה ברור לענ"ד. ועוד הא ביבמות בדף פז ע"א מייתי הבבלי אמוראי טובא דדרשי מקרא אחרינא דאינה חוזרת לחזה ושוק ולא מכי תהיה ע"ש. וראיתי להרמב"ם פ"ו מה' תרומות שכתב הלכה ז' ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה וכו' ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת וכו'. מפי השמועה למדו מלחם ולא כל לחם חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק ע"כ. ותימא הא בבבלי במכלתין פז גרסי' ת"ר כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק אר"ח מאי קרא היא בתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל ר"נ אמר רבה בר אבוה מלחם ולא כל לחם פרט לחזה ושוק. ואיך תפס הרמב"ם החבל בתרין ראשין וצ"ע:

ואין עונשין מק"ו במכות דף י"ד כ' תוס' בד"ה ואידך וכו' ומעתה א"ר יצחק בכל דוכתא עונשין מן הדין היינו היכא שאין צריך לענין אזהרה ומהאי טעמא היכא דגמר עונש מאזהרה היינו דוקא משום דאיכא להענישו מן הדין ע"כ וקשה הא בבבלי אהא דאמר אביי על בת בתו עונש כרת על בתו לא כ"ש פריך וכי עונשין מן הדין וכן פריך אר"י בסוגיין טפי ה"ל למפרך אאזהרה וקשיא נמי למ"ד עונשין מן הדין מיהו לא על התוס' תלונתי רק על הגמרא דאיירי' במכות דף יז ואפי' למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין. א"כ קשיא הו"ל להקשות וכי מזהירין מן הדין גם הבבלי פליג אירושלמי בהא דהא בסוגיין אמרי' דר' ישמעאל סובר מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין. וי"ל דהא דקאמר הכא למדין מק"ו היינו לענין איסור והיתר טומאה וטהרה אבל לא לעונשין מיהו אי עונשין מן הדין במקום דהוי גילוי מלתא פליגי בה אביי ורבא ועיי' בסנהדרין דף נד: