שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 10 · הלכה 1 · Segment 12

יכול כשם וכו'. ראיתי להעתיק פה מ"ש הרב בעל משנה למלך פ"ו מה' יבום וחליצה לפרש סוגיין וז"ל יכול כשם שצרת סוטה אסורה היינו מי שזנתה אשתו והיה לו אשה אחרת ומת ונפלה לפני יבם כשם שהסוטה אסורה כך צרתה אסורה ליבם הכי נמי אם עבר בועל ונשאה והיה לו אשה אחרת ומת גם הצרה אסורה ליבמה ובעי למפשט מדתניא מי שנתייבמה בטעות ומת היבם ואח"כ בא בעלה אסור בה ומותר בצרת' אסור בה ומותר באשח אחיו. והנה הא דקתני ומותר בצרתה נראה היינו שאם היה להבעל אשה אחרת מותר בה. ולא ידעתי ל"ל פשיטא מהיכי תיתי שתאסור אשתו בשביל זנות צרתה. ואולי כיון דיבום צרתה פטרה סד"א דליהוי כאלו היה ג"כ נתייבמה ותאסר על בעלה קמ"ל דלא ודוחק. ומאי דקתני ומותר באשת אחיו היינו לומר דאם היה לו ליבם אשה אחרת מותר לו ליבמה וע"ז הקשו ואשת אחיו לאו כצרת סוטה היא משום דחשיב לה ליבמה כאשתו של בועל דהיינו היבם וא"כ אם היה לו אשה אחרת אמאי מותרת לאחיו של יבם אלא ודאי צרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. ור' יודן דחה ראיה זו משום דאמר דהך ברייתא אתיא כרבנן דתמן דאית להו מי שנתיבמה אשתו בטעות א"צ גט מן השני וכיון דא"צ לא הויא אשת אחיו צרת סוטה ברם כרבנן דהכא דס"ל דצריכה גט גם אשת אחיו אסורה דהויא כצרת סוטה. ור' חייא בא לחלוק מעולם לא נחלקו באשת אחיו אלא לכ"ע צריכה גט וס"ל דלא חלק ר"ע אלא באחות אשתו אבל באשת אחיו הכל מודים דבעי' גט משום דמהלכות אשת איש נגעו בה וא"כ תברא לדיננא דהדה אמרה דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל וא"ר חנינה אפי' כרבנן דהכא אתיא ור"ח חולק עם ר"י במאי דאמר הכל מודים באשת אחיו שהיא צריכה גט ור"ח ס"ל דגם בזה נחלקו ואפי' תימא דברייתא אתיא כרבנן דהכא דמצריכים גט מ"מ לא תפשוט דבה קנסו ולא ביורשיה וכו' ונראה דהכוונה היא דליכא למפשטה מהתם כלל דשאני התם אפי' איסורה אינו אלא קנס דמדינא מותרת היא לו דהא אנוסה היא וא"כ נהי דקנסו אותה לא קנסו לאשת אחיו. ור"ח בא להכריח דע"כ אותה ברייתא אתיא כרבנן דהכא דצריכה גט דאי כרבנן דהתם יהא מותר בה דדוקא היכא דצריכה גט אסורה משום דמיחזי כמחזיר גרושתו אבל אם א"צ גט מותר בה וכו' ושמואל אמר גרושה עצמה מותרת ר"ל דהיא עצמה מתייבמת משום דקיי"ל כרבנן דלא כתיב טומאה במחזיר גרושתו וכו' ור"י אמר מריח ערוה נגעו בה לא ידעתי פירושו והנה לא אכחד דאחר כל אלה הדברים לא נתיישב דעתי במ"ש בדברי הירושלמי ובפרט במה שאמרו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה דמה שייך הכא פוטרת. וכבר עלה בדעתי לפרש זה באופן אחר וליראת האריכות לא אזכרנו. אך העולה אצלי מהירושלמי הוא דס"ל דמדינא אם עבר בועל ונשאה אסורה ליבם ואם היה לה צרה ה"ז ספק אם מתייבמת וכל זה הוא מדאורייתא ותמהני על הראשונים שלא הביאו דברי הירושלמי הללו והדבר צריך תלמוד עכ"ל. עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה שהרב בעצמו קאמר שפירושו דחוק. ולדידי א"א להעמיד דבריו ופירושו כלל וכלל דקשיא לן טובא דמ"ש מאי קמיבעיא ליה אם עבר בועל ונשאה וכו'. הא לפי מאי דפשיטא ליה שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל מדכתיב בה ונטמאה א"כ ודאי אי עבר הבועל ונסבה אסורה הצרה ליבם דהא אף גבי בועל כתיב ונטמאה. ועוד איך פשיט הש"ס דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. קשה הא מפורש בסוגיין דצרת סוטה לד"ה אסורה. ועוד דחיית ר' יודן סייעתא היא דהא ברייתא דמי שנתייבמה בטעות וכו' סייעתא היא לרבנן דתמן דא"צ גט דאל"כ הך ברייתא אמאן תרמיי' ועוד למה לא פירש ר' יודן מאי דעתן דרבנן דהכא. ועוד הא דקאמר ר"ח חולק עם ר' יוחנן וכו' קשה הא ר' יוחנן לא קאי אברייתא אלא מילתא באנפי נפשה קאמר. ולפירושי בקונט' יתיישב שפיר כל הסוגיא בטוב טעם ודעת. ויתבררו הדברים אשר כתב הרב עליהם שלא נודע לו פירושן. כי מרוב חריפותו לא שם לבו לעיין היטב ומיושב תמיהתו על הפוסקים. ועיי' מ"ש בסוטה פ"א ה"ב בתו'. ובסוגיין ביארתי קצת יותר בפירושי:

מריח ערוה נגעי בה. וא"ת אמאי לא קאר"י דמדאורייתא אסורה דטומאה כתיב בסוטה וי"ל ר' יוחנן סובר כר"י בן כיפר ופליג אשמואל וסובר גרושה עצמו אסורה ועמ"ש בסוטה שם בתוס' בד"ה שמואל וכו':