שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 13 · הלכה 1 · Segment 5

מה אנן קיימין אם באומרת וכו'. בבבלי פליגי ר' אושעיא ועולא ואתי' דר"א כרב ורשב"ל ודעול' כר' יוחנן. וכ' הרשב"א בחי' לר' אושעי' ל"ש אמרה איני רוצה בנישואיך ול"ש אמר איני רוצה לא בנישואיך ולא בנישואי אחיך לעולם אינה יכולה למאן לאחר מיתת בעלה תדע מדמקשה לעולא ממתני' כל שיכולה למאן וכו' ולא מקשי מינה לר"א ולעולא ל"ש אם פירשה איני רוצה בנישואיך ולא בנישואי אחיך ול"ש מיאנה סתם הוי מיאון לעקור זיקתה ומיהו אסורה לאביו ולשאר קרובי המת משום דרמי בר יחזקאל ע"ש. הנה מ"ש לר"א אפילו מיאנה בנישואי בעלי בפירוש לא מהני הוא דלא כירושלמי דהא ר"א כרב ס"ל ולרב דוקא באומרת סתם אי אפשי בנישואין אבל אי אמרה בפירוש אי איפשי בנישואי אחיך עוקרת הזיקה. וכן מפורש בדברי הרשב"א פ"ק דף יג בד"ה הא וכו' והא דלא כירושלמי וכו' ע"ש וראייתו אינו ראי' דודאי עד דלא אסיק הא דרמי בר יחזקאל ע"כ לומר דר"א פליג אפילו פרשה אי איפשי בנישואי אחיך לא מהני דלא תיקשי לן מתניתא אבל לבתר דאסיק הא דרמי ב"י תו אין להפליג פלוגתייהו ואמרי' דאף ר"א מוד' בשפרשה אי איפשי בנישואי אחיך דעוקר' הזיקה וכדמסיק בסוגיין. והא דלא פריך בסוגיין ממתני' כל היכולה למאן וכו' ארב ורשב"ל כבר תירצתי לעיל פ"ק ה"ב בתוס' ע"ש. ומ"ש לעולא וכו' ל"ש מיאנה סתם וכו'. הך דינא מפורש בסוגיין דבסתם פליגי וקאר"י דעוקר' זיקתה. ומה שנראה מדבריו דבאומרת אי איפשי בנישואיך ובנשואי אחיך אני רוצה אף עולא מודה דאינה עוקרת זיקתה. כן מוכח בסוגיין מדמוקי פלוגתייהו בסתם ש"מ במפרש כ"ע מודו. מיהו בהא פליגי הבבלי והירושלמי דכאן מפורש לר"י מותרת צרה לאביה וכלה בחמותה ובבבלי מסיק קסבר עולא צרת ערוה שאני דאסורה מפני שנראית כצרת בתו בשעת נפילה. והרשב"א כ' פ"ק דף יג ה"ה דה"מ לשנויי כגון שמתה והכי מוקי לה בירושלמי אלא דבגמרין בעי לאוקמי אפילו בעודה חי' וכדרמי בר יחזקאל דקי"ל כותי' ע"כ. הנה מ"ש דבעי לאוקמי אפי' בעודה חי'. אינו מספיק דה"מ לאוקמי בשאין שם יבם אלא אביה וכדמוקי ר' אבודימי בסמוך אלא עיקרא דמילתא שרוצה לאוקמי אליבא דהלכתא. ויותר נ"ל משום דלפי תי' הירושלמי קשיא הא דמקשה הרשב"א לעולא מהא דאמרו בבבלי דף קח ע"ב אין יבום לאחר מיתה אפילו במקום שניה ותירץ הרי"ף דהתם נמי טעמא כדרמי בר יחזקאל שנראי' בשעת מיתה כאשת אחי אמו ע"כ א"כ בלא"ה צ"ל דאית ליה לעולא הא דרמי בר יחזקאל. ובעיקר קושית הרשב"א נ"ל דס"ל לעולא בשנייה החמירו דדברי סופרים צריכים חיזוק יותר משל תורה כדאמרי' בהרבה מקומות בש"ס. ותו' כ' דף קח ע"ב בד"ה יש וכו' דוקא באיסור שנייה דהיא דרבנן קמיבעי' ליה אבל באיסור ערוה דאורייתא תנן כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת ע"כ. וקשה הא במתני' תנן ולא מיאנה אבל כשמיאנה אפשר דמהני. ואף שאפשר לפרש המשנה ולא מיאנה בחיי הבעל הא איכא נמי לפרושי ומתה ולא מיאנה כדשנינן בסוגיין ואף דהבבלי משמע ליה פשטא דמתני' שאינה יכולה למאן אחר מיתת הבעל מדפריך שם בסוגיין ותמאן השתא וכו' י"ל אף זו לעולא משום גזרה היא ובעל האיבעי' בשני' לא ידע גזרה דרמי בר יחזקאל וכמש"ל. וראיתי למהרש"א דף קח ע"ב דגרס בגמרא בהיתה נשואה לאשת אחי אמו שהיא שנייה לו וכו' ותתייבם צרתה ומפרש דאצרה דוקא מיבעי' ליה כיון דמיאנה מנשואי אחיו אין זו צרת השנייה וכו' ע"ש שהאריך ואמר שפירושו ברור. ואני תמה מפירושו זה מי איכא למ"ד דצרת שנייה אסורה אדרבא מפורש בדברי הרי"ף והרא"ש ריש פ"ב ושאר פוסקים דמותרת וז"ל הטור ריש סימן קעד יבמה שהיא אסורה ליבם בלאו או בעשה או באיסור שניות מדרבנן היא חולצת וצרתה או חולצת או מתייבמת וכ"ה בש"ע שם וביותר יש לתמוה שמביא ראיה מדברי הטור ובלי ספק שט"ס יש בדברי טור סי' קע"ג וצ"ל וצרתה חולצת או מתייבמת גם בדברי הש"ע שם סעיף יג צריכין להגיה כן. והב"ח והב"ש לא עיינו כל הצורך ע"ש. ואפשר לומר דסובר הטור אע"ג דצרת שנייה דעלמא שריא ביבום צרת שנייה ממאנת אסורה דהא סובר שמואל צרת ממאנת דעלמא אסיר' גזרה אטו צרת בתו ממאנת כמפורש בבבלי דף יב אלא דר"י פליג ומתיר בצרת ממאנת דעלמא דלא גזר צרת ממאנת אטו צרת בתו אבל צרת שנייה גזרינן אטו צרת בתו כמפורש בדברי הרי"ף והרא"ש לכך אסור' האי שנייה למאן לאחר מיתה דלא ליתי למשרי צרת בתו ממאנת ע"ש. אך קשה בשלמא גבי שנייה עצמה גזרינן משום דנראי' כשנייה בשעת נפילה ואי שרינן לה להתייבם אתי למשרי צרת בתו ממאנת אבל בצרת שנייה ממאנת ליכא למטעי ועיי' בחי' רשב"א בסוגיין ובמ"ש בתו' בסמוך וצ"ע: