שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 3

רוצה לוכל וכו'. בבבלי במכלתין דף מ' ע"א גרסי' רצה אוכלה רצה אינה אוכלה והכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל מצוה וקשה מאי פריך מואכלו אותם וכו' הא הך קרא במילואים כתיב ולמ"ד לא ילפי' דורות משעה ליכא למילף ממילואים. וע"ש בתו' בד"ה מצות וכו'. וא"ת האי קרא ואכלו אותם בחטאת ואשם כתיב וי"ל דכתיב ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל והדר כתיב ואכלו אותם וכו' משמע דאבשר האיל והלחם קאי. והרמב"ם כ' רפ"י מה' מעה"ק אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם וגו' הכהנים אוכלין והבעלים מתכפרים וכן אכילת שירי המנחות מ"ע שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו ע"כ וכתב הכ"מ וכן אכילת וכו' פשוט הוא ע"כ. ותימא לי הא מסוגיא זו מבואר שגם שירי מנחות מקרא דואכלו אותם יליף. וע"ק מקרא והנותרת ממנה ליכא למשמע אלא שלא יאכלוה זרים אבל שיהא מצוה באכילת כהנים לא שמעינין מיניה. וע"ק מסוגיא זו משמע שהמצוה שהכהן המקריב המנחה הוא בעצמו יאכל ממנה ולא יתן חלקו לאחרים כמ"ש תוס' בד"ה ורצה וכו' והרמב"ם לא ביאר דין זה. מיהו לזה י"ל דסובר הרמב"ם דבאכילת אחד מבית אב סגי וכתי' הראשון שכתבו תוס' שם. וכ"מ בת"כ פ' צו לכהן המקריב אותה לו תהיה יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהי' יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב אותה הא כיצד זה בית אב המקריבים אותה. ולפמ"ש תוס' בתירוצא בתרא שכהן המקריב אותה חובה הוא שיאכל ממנה יש ליישב קושית תוס' בקידושין דף נג ע"א בד"ה מאי חולקין חוטפין וכו' וא"ת כיון שדרכן לחטוף אמאי קרי להאי חמצן טפי מאחרים ע"כ. די"ל דאיירי שחטף מכהן שהקריב הבזיכין דחובה הוא שיאכל מלתס הפנים. ואפשר לומר דהקרבת הבזיכין לא דמיא להקרבת המנחה: