שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 9 · הלכה 1 · Segment 2

למה לי נשא ואפי' קידש. בבבלי גרסינן וכ"ת טעמא דנשא דה"ל עשה ול"ת אבל קידש אתי עשה ודחי ל"ת הא כולא פרקין עשה ול"ת היא ולא אתי עשה ודחי ל"ת. כ' תוס' והא כולה פרקין וכו' פירש"י כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן וא"ת דבחללה איכא נמי עשה קדושים יהיו אלא אאיסור ממזרת קאי ע"כ. וקשה הא בבבלי במכלתין דף כ' מסיק דאלמנה מן האירוסין אסורה ביבום משום גזרה וכו' ולא משום דה"ל עשה דקדושים יהיו לאו מצות עשה בפני עצמה וזה מבואר מאוד שם ודברי רש"י נכונים ודברי תוס' צ"ע. עוד פירש"י מ"ט לא דחי דהא נפקא לן בפ"ב מועלתה יבמתו השערה ע"כ וכ' הרשב"א ואינו מחוור בעיני דהא איתותב האי טעמא התם ואוקי רבא טעמא משום גזרה וכו' וכן עיקר ע"כ. ול"נ דס"ל לרש"י למסקנא דהדר ביה רבא ואמר הטעם משום דאפשר לקיים שניהם ולא חש להך ברייתא דתני ואם בעלו קנו אע"ג דאיהו גופיה הקשה מינה כמ"ש תוס' שם אלא ודאי ס"ל דליתא להך ברייתא. וטעמא דרבא דאפשר לקיים שניהם ליתא דהא חליצה במקום יבום לאו כלום היא וע"כ לומר דטעמא משום דכתיב ועלתה יבמתו השערה. וכ"מ בירושלמי לעיל פ"ק דהך דרשא עיקר. ועי"ל בדרכים אחרים ואין להאריך:

צרת סוטה מותרת לבעל וכו'. בבבלי בסוגיין קאמר דתנא ושייר מצרי שני שנשא מצרית שני' ופריך מאי שייר דהאי שייר ומשני פצוע דכא. ולא קאמר צרת סוטה משום דרב הוא דקאמר הכי כמפורש בבבלי פ"ק דף יא. ושם דף ג' ע"ב אמרינן מנינא דרישא ודסיפא אתי למעוטי דרב ודרב אסי ע"ש ועמ"ש בסוטה פ"ו ה"ב בתוס' בד"ה ממה וכו'. ואחות חלוצתו לא קחשיב דהוי שיור דאחות חלוצתו דרבנן כמפורש בבבלי דף מ"א. ואני תמה מהרשב"א בחי' דקחשיב הני תרתי לשיורא. וכן מחזיר גרושתו לא קחשיב בבלי לשיורא דלר"י בן כיפר טומאה כתיב בה ואסורה גם ליבם ואפי' צרתה אסורה. והיא עצמה משמע בבבלי פ"ק דף י"ב דאפי' לרבנן אסורה ליבם ע"ש: