שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 14

זו אשה שהיא זרה לו. ונראה מדכתיב איש זר ולא כתיב איש אחר יליף. דודאי קרא לאיש זר איצטרך לרבות את הארוס' או שאין קידושין תופסין ביבמה כמפורש בבבלי דף יג ע"ב. אך קשה הא יבם נמי איקרי אחר כמפורש בבבלי בקידושין דף יט בשדה אתוזה. והא דאמרי' שם דף יג דיבם לא איקרי אחר. כבר כתבו תוספ' שם במקום שמדבר בכל אדם הוי יבם בכלל אחר ע"ש וי"ל הכא דליכא למטעי ביבם שיהא בכלל אחר ה"ל למכתב לאיש אחר:

יבמתו יבמתו התורה ריבתה בחליצה. גם בבבלי פ"ב דף כ' אמר רב כן הא דקאמר בבבלי פ"ק דף ט דר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין סובר דחייבי לאוין פטורים מחליצה וכן משמע בסוגיין מדלא פריך אר"ע מעתה לא תהא צריכה חליצה קשיא מנ"ל דלמא מודה ר"ע בחליצה דבעי דכתיב יבמתו וא"ל דא"כ קשיא לר"ע קושיית הבבלי שם בפ"ב ומה ראית וליכא לשנויי כדמשני התם מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין דהא לר"ע אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. דאכתי איכא לשנויי מסתברא חייבי לאוין דקילא צריכין חליצה. וביותר תמוה למאי דמסיק רבא שם בפ"ב דחייבי לאוין צריכי חליצה מדרבנן אבל מדאורייתא עשה דוחה ל"ת א"כ לר"ע נמי וי"ל דסוגיא דש"ס בבלי דפ"ק אזלא לרב דסובר דמיבמתו מרבי' חייבי לאוין וסובר דאין הקולא דחייבי לאוין מועלת לחייבן בחליצה שהרי גם חייבי כריתות אפשר בחליצה. וראיתי לתוס' שכתבו בדף ח' ותימא לר"י דאמאי לא אמרי' נמי לר"ע דליתא עשה ודחי ל"ת ע"כ ולפמ"ש ניחא. מיהו בכמה מקומות במכילתין משמע דלר"ע חייבי לאוין פטורין מן הייבום ומן החליצה ודוחק לומר דאתיא כרב ודלא כרבא דהלכתא כוותיה ונ"ל דס"ל לר"ע דמדכתיב לא תהיה לשון הוי' משמע וכיון דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא שייך בהו הוי' גם ליבם וה"פ לא תהיה לאיש זר אבל ליבם צריך שיהיה בה הוי' לאפוקי חייבי לאוין דלר"ע אייתר לא תהיה דל"צ קרא דאין קידושין תופסין ביבמה דמ"ש יבמה משאר חייבי לאוין:

אי יבמתו יבמתו וכו'. וקשה למה לי קרא לא תהיה למעט חייבי כריתות תיפוק ליה מבנין אב דאחות אשתו וי"ל ה"א לרבויי מבנין אב דאשת אח וא"ת הא טפי איכא למילף מאחות אשה דאיכא ק"ו וי"ל ריש לקיש לית ליה הך ק"ו משום דקשיא ליה חמותו לר"ע דיש היתר לאיסורה כמ"ש לעיל בתו' בד"ה עד וכו' וס"ל כשיטת רש"י. וא"ת לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וי"ל דסובר סתמא דש"ס דחומרא היא דחייבת ביבום שתהא אסורא לעלמא. כמ"ש תוס' בקידושין דף סח בד"ה לחומרא וכו' ע"ש. וכן משמע לקמן בסוגיין דפריך עד שאת למד וכו' ולא משני דלחומרא ילפינן. ומכאן קשיא לי אהא דמשני בבבלי בפרקין דף ח' דמקשינן כל עריות לאחות אשה ולא לאשת אח משום דלחומרא מקשינן. הא לסברת תו' אדרבא חומרא היא לומר דזקוקה ליבם ואסורה לעלמא ותירץ תו' דשם לא שייך הכא דהתם ודאי חומרא היא לפסול כל בני ח"כ בממזירות משא"כ כאן דקולא וחומרא שוין. וא"ל דיבמה לשוק אינה אלא איסור לאו דלענין יבום לא אמרי' חילוק זה כמפו' בבבלי דף כ' וכמ"ש בתוס' לקמן:

התורה ריבתה בייבום. וקשה אס"ד דאף לייבום ריבתה תורה חייבי לאוין למה לי קרא תיפוק ליה דאתי עשה דיבום ודוחה ל"ת וי"ל דאיצטרך קרא לאלמנה מן הנישואין לכה"ג דה"ל עשה ול"ת אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ול"ת אלמנה לא יקח ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:

הווי צורכה להון דאר"י וכו'. וא"ת חייבי כריתות נמי ניליף מיבמתו דבעי חליצה ואמאי פטרי' לגמרי וי"ל דא"כ עליה למה לי באחות אשה לפטרה מיבום מדכתיב מאן יבמי שמעינן פרט למיאנו שמים אלא ודאי דעליה למעט חייבי כריתות גם מחליצה אתי. וכה"ג צ"ל נמי לריש לקיש דיליף מלאיש זר דאיצטרך עליה למעט ח"כ מחליצה דלא לחייבה בחליצה מיבמתו. מיהו לר"א בר אבון בסמוך דקאמר מסברא דאין מיתת האח מבטל איסור אחר ל"ק עליה למה לי די"ל דאית ליה היקישא דר"י הוקשה כל עריות זה לזה וה"א לאקושי שאר עריות לאשת אח ואין משיבין על ההיקש לכך איצטרך עליה ואיצטרך הא דר"א: