שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 8 · הלכה 1 · Segment 16

ואותן שלשים יום וכו' מהו לסוכו שמן של תרומה. גרסי' בבבלי בפרקין דף עא ע"א בעי רב חמא בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ערלות שלא בזמנו מעכבא או לא אר"ז ת"ש אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה דכתיב גביה אז יקרב לעשותו ועבדיו בשעת אכילה דגבייהו כתיב אז יאכל בו מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל אז אז לגז"ש בשלמא עבדיו משכחת ליה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה כגון דזבנינהו ביני ביני אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה לאו דאתייליד בין עשייה לאכילה ש"מ ערלות שלא בזמנה הויא ערלה אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא היא אלא הב"ע כגון שחלצתו חמה וכו' ר"פ אמר כגון דכאיב ליה עינא ועוד דחק הש"ס לתרץ הברייתא בדרכים שונים ע"ש. והקשה אבא מארי הרב זצ"ל מאי דוחקי' לשנויי דאיירי ביוצא דופן דגרסי' בבבלי בשבת דף קלה ע"א א"ר אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמנה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה אלא חייב למולו מיד אחר לידה שנא' אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול. ופירש"י שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה. והשתא שפיר מצינו זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה כגון דאתיליד ליה יוצא דופן בין עשייה לאכילה וחייב למול מיד ע"כ. ולפום ריהטא קושיא עצומה היא. ויש מי שתירץ בשבת שם מקשה אביי אדרב אסי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה. מעתה אי אפשר למוקמי גז"ש דאז אז ליוצא דופן דהא הך גז"ש נאמרה בפסח מצרים ואז אף כשאין אמו טמאה לידה נימול לשמנה. והשיב א"מ ז"ל דשגגה היא בידו דודאי פשיטות דר"ז לאו מדאיצטרך גז"ש דהא מיבעיא הך גז"ש ללמד דעבדי' מעכבין העשייה אלא מלשון הברייתא דייק ר"ז דתני מנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה ואברייתא ודאי איכא לשנויי כדשנינן דאיוצא דופן קאי וקמ"ל לדידן מעכב אכילה דכולא הך פרשתא נאמרה גם לדורות. ויש מי שתירץ דבשבת שם מסיק הא דרב אסי תנאי ות"ק לית ליה דרב אסי ע"ש. הלכך לא מתרצי אמוראי ביבמות כדרב אסי כי היכי דלא נוקמי הך ברייתא דלא כהלכתא. ונ"ל דליתא נמי להך פירוקא דבה"ג ורוב הפוסקים כתבו דספיקא היא אי הלכתא כרב אסי הלכך יוצא דופן נימול לשמנה ואינו דוחה שבת ועיי' בהרמב"ם והרא"ש. ולפום הך פירוקא קשה מאי מספקא להו הא מהכא מוכח דלית הלכתא כרב אסי. דאי הלכתא כר"א טפי ה"ל לשנויי כחד תנא דהלכתא כוותיה מלדחוק הברייתא כמו שדחקו בתירוצם. ואחרי נשיקת עפרת רגלי א"מ ז"ל נ"ל דסובר הש"ס דרב חמא ב"ע לית ליה הא דרב אסי דא"כ תפשוט ליה בעייתו דערלה שלא בזמנה הוי ערלה. דבר"פ כ' תוס' בד"ה הערל פי' בקונט' שמתו אחיו מחמת מילה והדין עמו דלא דמי לערל שלא בזמנה דמיבעיא לן אי הוי ערלה דהתם כיוצא בו לא הוה בר מילה בשום מקום אבל אחר שמנה אע"ג דאי אפשר לו למול מפני הסכנה הוי ערל כיון שהגיע הזמן ותדע וכו' ע"כ. ואס"ד דרחב"ע כרב אסי ס"ל א"כ מצינו כיוצא בו דהוי ערל אפי' קודם שמנה ודמיא לערל דמתני' דאסור לאכול בתרומה אע"ג דמתו אחיו מחמת מילה אלא ודאי דלית ליה להא דרב אסי לכך אוקמי האמוראים הברייתא כדרב אסי. וא"ת הא במקנת כסף כ"ע סברי דנימול מיד וא"כ קשיא הא מצינו כיוצא בו וי"ל כיון דלא מצינו כיוצא בו בישראל אלא בעבדים אין למילף מהם משא"כ ביוצא דופן אם נאמר דנמול מיד ודאי הוי כיוצא בו. וכ"מ בסוגיין דערלה שלא בזמנה הוי ערלה וקודם ליל שמיני לא הוי ערלה. מיהו מ"ש בתוס' שם ובירושלמי מייתי ראיה ממתני' אאחזתו חמה דממתינין לו למול שלשים יום דאסור בתרומה משמע דמתני' איירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה ע"כ. משמע דסברי דממתני' עצמה פשיט האי בעי' מדערל שמתו אחיו אסור בתרומה אף ערל מחמת סכנה אחרת הוי ערל. וקשה א"כ ל"ל לאתויי הא דרב אחא וכו' ולפמ"ש בקונט' ניחא. וא"ת א"כ ל"ל לאתויי מתני' י"ל רב אחא אמתני' אמר לשמעתתי'. מסוגיין מוכח דערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה. והרמב"ם כ' פי"א מה' תרומות הלכה ז' סכין את הקטן בשמן תרומה תוך שבעה שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל ע"כ. וכ' הכ"מ אבל סכין וכו' ר"פ הערל בעיא דאיפשיטא ע"כ ותימא בריש פירקין כ' תוס' בזה חולק הירושלמי על תלמודא דידן דבירושלמי פשיטא ליה דערלה שלא בזמנה לא הוי ערלה ובש"ס שלנו בעיא היא ולא איפשיטא ע"כ. והדין עמהם דהא דאמר רבא ותסברא וכו' והאי לאו בר מהילא הוא. היינו דאינו מעכב האב לאכול בפסח אבל עדיין י"ל דהוא עצמו ערל מיקרי עכ"ל כן דהא מי שחלצתו חמה או דכאיב ליה עינא דממתינין לו דודאי ערל הוא ואפ"ה אינו מעכב האב מלאכול בפסח. וכ"כ הרשב"א בחידושיו. וכ"כ מהר"ם מלובלין בחידושיו ע"ש ונראה שהרמב"ם סמך עצמו על הירוש' דלא שבקי' מאי דפשיטא ליה להירושלמי משום מאי דמיבעיא ליה לתלמודא דידן. וקשה למה לא ביאר הרמב"ם דין זה בהק"פ פ"ה דערלה שלא בזמנה אינה מעכבא ואפשר דסמך אמ"ש שם ספ"ט וכיצד יהא הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהיה ראוי קודם שחיטה כגון שחלצתו חמה שצריך ז' ימים מעת לעת מיום הבראתו וכו' ע"ש. ש"מ דערלות שלא בזמנה אינה מעכבת א"נ שסמך אמ"ש בה' תרומות. ועכ"ל כן דאל"כ קשיא למה לא ביאר בה' תרומות דאם אחזתו חמה תוך שבעה שאינו מעכבו אף לאחר שבעה ושאר דברים הנזכרים בהק"פ ספ"ט ע"ש. ועדיין פש גבן לברורי הא דכ' הרמב"ם בה' תרומות שהנולד כל שבעה אינו חשוב כערל. משמע אבל בליל שמיני חשוב כערל כדאמרינן בסמוך בסוגיין ש"מ דקסבר ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר דלילה לא הוי מחוסר זמן ולא זכר מזה דבר בה' בכורות. ובכ"מ פ"ו מה' בכורות כ' וז"ל ודע דאמרי' פ"ק דזבחים ליל שמיני נכנס לדיר להתעש' דלילה לא הוי מחוסר זמן ואיני יודע למה השמיטו רבינו ע"כ. ונראה שסמך אמ"ש שם בה' בכורות פ"ו הלכה טו לפיכך הלוקח טלאים בתוך ז' ימי הלידה כשמגיע זמנם חייב לעשרן. משמע דוקא תוך שבעה ימים אבל לא בליל שמיני. גם בפ"ג מה' איסורי מזבח הלכה ח' כ' וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן ע"כ ש"מ דוקא שבעה ימים אבל לא בליל שמיני: