שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 2 · הלכה 6 · Segment 5

וכתיב כי יסי' את בנך מאחרי בנך וכו'. בקונטרס פירשתי כפירש"י ור"ת פי' כי יסיר אבתו לא תקח לבנך קאי וה"ק כי יסיר החותן את בנך מאחרי והיינו הסרה שאין הזרע מייחס אחר בנך אלא אחריה דאינו קרוי בנך ע"ש. וקשה א"כ לכתוב כי תסיר שהאשה תסיר את בעלה מאחרי ה'. שהרי מקרא מפורש הוא בפ' כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. וטעם זה עדיף טפי מהסרת החותן דמשמע בדליכא חותן כגון שמת ליכא איסורא אבל מטעם הסרת האשה לעולם אסור וע"ק פתח הכתוב בתרי איסורא באיסור בתך לבנו ובתו לבנך וקיהיב טעמא אבתו לבנך ועל איסור בנו לבתך לא קיהיב טעמא. בשלמא לפירש"י ניחא דעל איסור בתו לבנו לא צריך למיהב טעמא שכבר מפורש בפ' כי תשא שהיא תסיר את בעלה והכא קמ"ל קרא טעם איסור בתך לבנו דטפי יש לחוש שהאשה תסיר את לב בעלה כדכתיב ולא ירבה לו נשים פן יסור את לבבו אבל לפיר"ת קשיא. מיהו גם לפירש"י קשה מנ"ל למעט בן בתך הבא מעכו"ם מדלא כתיב נמי כי תסיר הא אף אי כתיב כי תסיר מוקמי' ליה אבן עצמו כמפורש בקרא דפ' כי תשא ולא אבן הבן. וא"ל לכתוב בפירוש כי תסיר את בן בנך. מלבד שזה דוחק קשיא נמי דטפי עדיף לחוש לחששא קרובה דהיינו הסרת הבן מלחוש לחששא רחוקה דבן הבן וי"ל דהכי קשיא לכתוב קרא נמי טעם איסור דבתו לא תקח לבנך ע"כ לומר דסמיך אקרא דפ' כי תשא וקשה א"כ אף האיסור עצמו ל"ל למיהדר אלא ודאי למעוטי אתי דאין הסרה אלא בבן הבן ולא בבן הבת וא"ת דלמא איצטרך למיהדר לאשמועי' דעובר בלאו בלקיחת בתו לבנו דמקרא דפ' כי תשא לא שמעינן אלא עשה וי"ל כיון דאיכא עשה ממילא שמעינן הלאו בק"ו מה בבן הבת קפיד קרא והוי בלאו כ"ש בעצמו ולא שייך כאן אין מזהירין מן הדין דאינו אלא גילוי מלתא בעלמא כמו בתו דילפינן מבת הבת (הבת) כדאמרי' בסנהדרין וכמ"ש הה"מ רפ"ב מהמ"א. וטעמא דמלתא נ"ל דהא דאין עונשין ומזהירין מן הדין משום דק"ו ניתן לדרוש מעצמו ואולי איכא שום פירכא לק"ו ואינו ראוי לעונש כלל. אבל היכא דאיכר. עשה חמור' דדחיא ללא תעשה אין הפסד בעונש זה. שהרי אין עונש מלקות בעשה לפי שעונש מלקות קל הוא לעבירה זו וכיון דאיכא ק"ו ראוי לענשו במלקות ואי איכא נמי פירכא אק"ו לא ענשתו יותר מהראוי וקמי שמיא גליא וינכה לו מעונשו והבן: