שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 7

תמתין עד שתגדיל ותמאן בבעלה וכו'. וא"ת ל"ל המתנה הא תנן לקמן ר"פ ב"ש בה"א ממאנת והיא קטנה אפי' ד' וה' פעמים וי"ל נקט הך לישנא דאפי' לב"ש דפליגי דממתנת עד שתגדיל ותמאן נמי קשיא דלא נימא דמתני' דידן בפלוגתא לא קמיירי אע"ג דלא אתיא כב"ש בצרות וצ"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כדמשני בבבלי דף ט' מ"מ מאי דאיכא לשנויי משנינן. מיהו הא ל"ק למה אמר דוקא שתמאן בבעלה הא אפיל' ביבם סברי ב"ה דממאנת דרשב"ל לשיטתו דאמר לעיל צריך שתאמר בפירוש אי אפשי בנישואיך ובנישואי אחיך:

ר"י ור"ש ור"י אמרו דבר א'. מהכא שמעי' דר"י לאו לענין קידושי טעות לחוד קאמר אלא אף בקידושי קטנות קאמר דבנים אינן כסימנים. ומתני' דתנן אי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שמיאנו דלא כר"י. ולכך מייתי כאן הא דר"י. וזה ראיה לשיטת תוס' בפרקין דף ב' ובכתובות פ' המדיר דף עד ובנדה דף נב דר"י בקידושי קטנות נמי איירי. מיהו ראיית התוס' מדקא' התם בנדה נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות משמע דנמנו וגמרו לאפוקי מדר"י וכו' ע"ש. וקשה דלמא לאפוקי מדר"ש דאמר עד שתתפשט הכף וי"ל דהבבלי סובר הא דאר"ש עד שתתפשט הכף היינו לענין זמן בגרות ולא לגדלות וכ"מ בנדה דף מז ע"ש. ולמאי דמסיק בשמעתין דלר"ש משתתפשט הכף ודאי גדולה היא וממאנת עד אותו זמן דעל תנאי קידושין ראשונים בעל. י"ל דלא פליגי הירושלמי והבבלי בהא דנמנו וגמרו לאפוקי מדר"ש. וראייתנו מסוגיין נכונה היא: