קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 9 · הלכה 2 · Segment 6

ה"ג ציבור שנטמא בספק כו' וכ"ה בפסחים:

ופשיט ק"ו. שירצה הציץ לציבור בטומאת התהום:

שהורעתה כחו בטומאה ידועה. שאם נטמא היחיד בטומאה ידועה נדחה לפסח שני שאין טומאה הותרה אלא בציבור:

ייפיתה כחו בספק קבר התהום. שיהא הציץ מרצה:

ציבור שייפיתה כחו בטומאה ידוע'. דציבור עושין בטומאה:

ופריך קל שאתה מיקל ביחיד כו'. בין בפסח בין בנזיר איכא חומרא וקולא כדמפרש ואזיל נמצא לאו יפוי כח הוא וליכא למילף ציבור בק"ו:

ה"ג קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה לפסח שני את מחמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לפני זריקה ויעשה כמי שנתוודע לאחר זריקה בשביל שלא יאכל הבשר. וה"פ ביחיד אף שנתוודע לו לפני זריקה שהוא טמא הרי הוא כאלו נתוודע לו לאחר זריקה ופטור מפסח שני את מחמיר עליו בציבור שאם נטמא הציבור לפני זריקה אוכלין הבשר בטומאה כמפורש פרק כיצד צולין לרבנן ואם נאמר שהציץ מרצה עליהם ה"ל כאלו נתוודע להם לאחר זריקה ואסורים לאכול הבשר דלכולי עלמא אם נטמא הציבור לאחר הזריקה אל יאכלו הבשר בטומאה:

ה"ג קל שאתה מיקל בנזיר טהור שאם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כמי שנטמא לאחר זריקה שלא יביא קרבן טומאה את מחמיר בנזיר טמא כו' וכן הוא בפסחים. וה"פ נזיר טהור שנטמא לאחר זריקת קרבנותיו אינו כלום שכבר נסתלק ממנו תורת נזיר:

ה"ג את מחמיר בנזיר טמא שאם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כמי שנתוודע לו לאחר זריקה כו' וה"פ אם נתוודע לו לפני זריקת קרבנות טומאה שנטמא שנית אינו מביא אלא קרבן אחד על טומאות הרבה אם נתוודע לו לאחר זריקה צריך להביא קרבן על כל טומאה בפני עצמה. ויש לקיים הגירסא שלפנינו אלא שהש"ס קיצר בלשונו:

כהדא דתני. בברייתא שנזיר צריך להביא קרבן על כל טומאה והיינו בשנתוודע לו לאחר זריקה דלא תיקשי מתני' דכריתות דתנן ומביא קרבן אחד על טומאות הרבה:

עובד של פסח. כהן שנטמא בטומאת התהום והקריב הפסח ואחר כך נודע לו מי מרצה הציץ עליו כמו על הבעלים או לא:

ופשיט ק"ו. שהציץ מרצה על הכהן:

שהורעתה כחו בזקן ובחולה. שאין שוחטין את הפסח על זקן וחולה שאין יכולין לאכול ממנו כזית:

עובד שייפיתה כחו בזקן וחולה. דכהן זקן וחולה כשר לעבודה כדתני בבבלי ב"ק פ"ט:

ה"ג לא אם אמרת בבעלים שייפיתה כוחו בשאר כל הטומאות שבשנה וכן הוא בפסחים. שבכל השנה בעלים טמאים משלחין קרבנותיהם:

תאמר בעובד כו'. כהן טמא אסור בעבודה:

מאי כדון. הלכתא מאי:

ה"ג ר' נחמן בשם ר' מנא לכם בין לו בין לעובד שלו וכ"ה בפסחים וה"פ כתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם וקאי האי לכם גם אטומאה ומדכתיב ל' רבים שמעינן כל טומאה שאינה פוסלת בבעלים אף בעובד אינה פוסלת:

הוינן סברין מימר. סברוהו בני הישיבה למימר:

עליו. בנזיר כתיב כי ימות מת עליו משמע עליו לבדו חס רחמנא דהותרה לו טומאת התהום אבל לא על העובד א"כ חלוק הוא נזיר מעושי פסח:

מן מה דתני. בתר דשמעו הא דתניא הוא נזיר הוא עושי פסח כלומר חד דינא לשניהם:

הדא אמרה. זאת אומרת דין עובד דנזיר כדין העובד דפסח: