שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 9 · הלכה 1 · Segment 7

ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף הוא זוכה בהן. כתב הרא"ש כלומר דלאחר מיתתה הוא יורשה וזהו כמו שסילק ידו מנכסי אביו שאם מת אביו בנו יורשו מפני שבחיי אביו לא היה לו כלום בנכסים כך אין להבעל בגוף נכסי אשתו בחייה כלום ודבר שלא בא לידו הוא לפיכך התנאי בטל ויורשה לאחר מיתה והרמב"ן דחה ראיה זו דודאי אם כותב לה לאחר שניסת אז דמי לבן שסילק עצמו מירושת אביו אבל גמרא דידן מוקי למתני' בכותב לה בעודה ארוסה וכדרב כהנא וכו' ע"ש. ועי' בס' מלחמות ה' וקשה הא גם הירושלמי מוקי למתני' בכותב לה עד שלא ניסת כדלעיל בריש סוגיין. וגם בסמוך משמע דר"י סובר כרב ור"י עצמו מוקי לעיל למתני' בשלא כנס מיהו לפ"מ דפירשתי בקונט' אין מקום לקושית הרמב"ן וצ"ע:

בדין היה וכו'. מכאן ראיה למ"ש תוס' במכלתין דף נ' ע"א בד"ה הבעל וכו' דתקנת אושא איצטריך נמי לר"י ע"ש. דהא דברי ר"י אלו לתקנת אושא דמיין. מיהו לפי מאי שפירשתי בקונט' באי נמי ליתא כלל לקושית תוס' שם. וראיתי לתוס' בב"ב דף קל"ו ע"ב שכתבו בד"ה ר"י וכו' א"נ התם קנין הפירות דבעל דלא הוי אלא מדרבנן ולא מצרכי לכתוב מהיום ולא הוי כקנין הגוף לכך איצטרך תקנת אושא. ותימא הא בבבלי בגיטין דף מ"ז ע"ב מפורש דר"י אית ליה שאף אכילת פירות דבעל הוי כקנין הגוף אפי' מדאורייתא לענין הבאת ביכורים וע"ש בתוס' בד"ה ולביתך וכו' ובד"ה מתה וכו' וצ"ע ואפשר לדחוק דהתם בשזיכה לו וקסברי תוס' דהכא כתירוץ ועוד שכתבו תוס' בגיטין שם: