שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 5 · הלכה 5 · Segment 4

נוטל נזקו וצערו וכו'. בבבלי בגיטין דף י"ב ע"ב לא גרסי' בדברי ר"י אלא נותן שבתו ורפואתו לרבו וע"ש ברש"י ובתוספות ובירושלמי בב"ק איתא נמי שבתו ולא נקט התם פגמו והיינו כמ"ש בקונטרס:

מצווין ישראל לפרנס קוטעין אפי' עבדים. בגיטין דף י"ב ע"ב כתבו תוס' בד"ה ש"מ וכו' וא"ת ר"י היכי מוקי פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן לעיל וכו' ע"ש. וי"ל דמודה ר"י בשלימים דאין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אלא קוטעין שאני. ולפ"ז י"ל דרב ור"י לא פליגי אלא דרב איירי בעבד שלם ולכך סובר דאינו יכול הרב וכו' ור"י איירי בנקטע דאפשר לו לפרנס עצמו מן הצדקה. וניחא נמי דלבתר דפשיט הש"ס שם מרב דאינו יכול קאמר ת"ש מדר"י דיכול וקשה דהל"ל ופליגא אדר"י כדרך הש"ס בכל מקום ואיך מביא תרי פשיטות דסתרי אהדדי. אבל לדברינו ניחא דאייתי הש"ס הא דר"י דלאו בכל העבדים אינו יכול אלא דוקא בשלימים ולא בקטועים כדמוכח מדברי ר"י. ורש"י ותוס' לא פירשו כן. גם מדברי הפוסקים לא משמע כן. אך באשר שהם לא הביאו דברי הירושלמי אפשר שיש לסמוך על דברינו וביותר במקום הזה שבאנו להשוות המחלוקת בין רב ור"י ובין הירוש' והבבלי וצ"ע. שוב ראיתי להרי"ף בפ' החובל שמייתי הירוש' דמחלק לר"י בין קטועין לשלימין ומייתי עלה והא ר' יוחנן אכיל קופד וכו' ומשני תמן מדת הדין והכא מדת רחמים וכן הגי' בירושלמי פ' החובל. ואני תמה מהרי"ף שפסק בגיטין פ"ק יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך ודייק ליה מהא דר"י ולפי דברי הירוש' אין ראיה אלא לקטועין אבל לא לשלמין ותו תימא מאי פריך הירוש' הא דיהיב ר"י לעבדו מכל מה דאכל כיון דבשלימים מודה ר"י דחייב במזונותו למה לא יתן לו וצ"ע. ונראה שהגי' שלפנינו בסוגיין עיקר: