שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 7

שנים שהביאו את הגט אצ"ל בפ"נ. בבבלי דף ט"ז גרסי' א' אומר בפ"נ וכו' ארשב"י אר"י ל"ש אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם. כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט אצ"ל בפ"נ ופירש"י דטעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו והרי יש עדים וא"ת א"כ אפי' בשאין שניהם שלוחים נמי וכו' וי"ל לא פלוג רבנן אבל כששנים הביאוה מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אתמור בה רבנן. ותו' כ' ונראה אפי' למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה איירי הכא דלאחר שלמדו בבי תרי דלא שכיח לא גזרי' שמא יחזור הדבר לקלקולו ע"כ. וקשה לפירש"י מאי שייך הבבלי דף ה' ע"א לרבה א"ה אפי' בי תרי נמי הא גם לרבא קשיא אפי' חד שהביא ואחר עמו נמי סגי וכקושית רש"י וצ"ל דדוקא תרי משום דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן א"כ אף לרבה ל"ק דהכי משני הש"ס שם לרבה. ולולי תירוצו של רש"י לרבא הוה ניחא לן למה לא מוקי לה כרבה נמי וכשיטת תוס' משום דקשיא ליה לרבה מנ"ל לר"י שנים שהביאו גט אצ"ל בפ"נ דלמא דוקא הכא דא' אומר בפ"נ ואחד אומר בפ"נ הוא דהוי מלתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן אבל בשנים שהביאו סתמא צ"ל בפ"נ דמלתא דשכיחא הוא וגזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו אבל השתא דפירש"י אפי' לרבא שנים שהביאו אצ"ל בפ"נ משום דמלתא דלא שכיחא הוא אי אפשר לומר כן דא"כ גם לרבא מנ"ל דקסבר ר"י שנים שהביאו אצ"ל בפ"נ. אבל לשיטת תוס' דאמרו לרבא כי אתיוהו בי תרי אצ"ל בפ"נ היינו טעמא משום אלו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימנו ואין מקום לקושית רש"י ופירוקיה. וכ"כ הרשב"א. הדרא קושיין לדוכתא דליכא להוכיח מידי לרבה דלמא דוקא הכא כשר דמלתא דלא שכיח הוא שיהא א' אומר בפ"נ משא"כ בשנים שהביאו גט ולא אמרו כלום לא הוה מלתא דלא שכיח כולי האי וגזרו בו רבנן:

ר"י בן יוסי בשם ר' יוחנן צריך. עיין פירושי בקונט' וא"ת הא אמרינן לעיל בריש פרקין דרי"א לפי שאין עדים מצויין לקיימו וי"ל כיון דעיקר טעמא דשנים אצ"ל בפ"נ משום דאלו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימנו ואנן תנן הכל כשרים להביא הגט אפי' קרובים ופסולים והני אלו אמרו בפנינו גירשה לא מהימני וגזרינן כשרים אטו פסולים. מיהו בבבלי פ"ב דף ט"ז ע"ב מפורש דתרי אמוראי אליבא דר"י ולית ליה לבבלי הך גזרה דא"כ גם רבא ה"מ למסבר כלישנא בתרא דהתם ע"ש. ועמ"ש בסמוך:

הוא עצמו שהביא את הגט א"צ ליתנו לה וכו'. וקשה הא קיי"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי כמפורש לקמן פ' המגרש בירושלמי ובבלי א"כ פשיטא שצריך ליתן לה בפני שנים. וכן קשיא נמי אהא דאמרי' לעיל טעמא דר"י כדי להחזיקה גרושה בפני שנים למה לי הך טעמא תיפוק לי דצריכין עידי מסירה מיהו לעיל י"ל דה"ק לכך הצריך שיאמר בפני שנים בפ"נ כדי להחזיקה גרושה אבל כאן קשיא ודוחק לומר דה"נ לענין שאין צ"ל בפני שנים בפ"נ קאמר ומכאן נראה ראיה לשיטת הרי"ף דאף לר"א ע"ח לחוד כרתי ועמ"ש בסמוך בד"ה ולא כן. מיהו בבבלי דף ה' מפורש הוא עצמו שהביא גיטו אצ"ל בפ"נ:

כפוניה ויהיב לה חורן. בקונט' פירשתי דכפוהו לפי שהיה כהן. מיהו בש"ע סי' קנ"ד סעיף כ"א בהג"ה כ' מי שגירש אשתו בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט יש לכופו לתת גט אחר ע"כ. לא מצאתי לזה ראיה מבוררת. ונ"ל שמסוגיין למד כן. מיהו לפי' בקונט' אין ראיה מכאן דהכא ה"ל כנושא אשה בעברה שכופיו אותו להוציא במפורש שם בש"ע סעיף כ' ע"ש וצ"ע:

ולא כן אר"י וכו'. עיין פי' בקונט' וקשה הא ודאי היו שם עידי מסירה דאל"ב פסול דקיי"ל כר"א וכמ"ש בסמוך בד"ה הוא עצמו וכו' א"כ לא נבדק הקול מפי נשים לחוד ודוחק לומר שעידי המסירה יצאו משם למדינת הים וליתנהו תמן למישלינהו ועוד צ"ל דסוגיין פליג אבבלי פ"ב דגרסי' התם אמר אמימר משמיה דרב דימי הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכין למיקריי' הא דקאמר התם דעייליה לבי ידיה לבתר דקריוהו וכו' ע"ש דלא משמע הכי במעשה דחיננה מיהו הא י"ל אע"ג דצריכין למיקריי' מ"מ אי לא קראוהו חוששין לה ויותר נראה מכאן כמ"ש הרי"ף דע"ח לחוד נמי כרתי. אך קשה לשיטת הרי"ף הא דפריך בבבלי דף י"ט מיתיבי' ה"ז גיטיך ונטלתו וכו' וחזר ואמר שטר פסים הוא מגורשת ולא כל הימנו לאסרה ואס"ד צריכי למיקריי' לבתר דקריוהו מי מצי אמר הכי ע"ש. מאי קושיא דלמא ברייתא איירי בשאין שם עידי מסירה אלא עידי חתימה וכ"ת אי בדליכא עידי מסירה למה אין הבעל נאמן לאסרה הא איהו הוא דאפיק לקלא ויהא נאמן במיגו דאי בעי אמר להד"ם. דודאי צריכין לאוקמי שיש שם עדים שראו המסירה אבל אינן עידי מסירה ממש הלכך לא קרו לגיטא וי"ל מי לא מודו הרי"ף והרמב"ם דלכתחלה בעינן תרווייהו כמ"ש הרמב"ם פ"א מה"ג ואס"ד דהך ברייתא איירי בשאין שם עידי מסירה ודאי שראוי להאמין להבעל דשטר פסול הוא. ואדרבא מכאן ראיה לשיטת הרי"ף דהכי משמע דאי לא קריוה אינה מגורשת קשיא מתני' דלקמן כתב גט לאיש ושובר לאשה וכו' כמ"ש תוס' שם בד"ה צריכי למיקריי' וכו' ומה שתירצו דנהי דאסורה להנשא בדלא קרייה מ"מ אם ניסת לא תצא ע"כ. קשיא לי א"כ מאי פריך מברייתא ה"ז גיטיך ונטלתו וכו' דלמא הא דקאמר ולאו כל כמיניה לאסרה היינו לאסרה על בעלה השני ובשניסת איירי והרשב"א השמיט תי' זה גם תי' השני דחוק קצת. אבל לשיטת הרי"ף ניחא דאע"ג דלא קריוה עידי מסירה מ"מ מתכשר בע"ח לחוד בדיעבד ולי קשיא דלמא מתני' בסתם איירי דלא ידעינן אי קריוה או לא ולת"ק ודאי פסול נמי משום דלא קריוה דהא מדנתן לה השובר מסתמא לא קריוה ועיקרא דמלתא משום ר"א נקט לה דפליג את"ק וקאמר דלאחר זמן כשר ולאו כל כמיניה של הראשון לאבד זכותו של השני קמ"ל אע"ג דהשתא נראה דלא קריוה אפ"ה כשר לאחר זמן דלאו כל כמיניה לאבד זכותו של השני דאמרינן מסתמא קריוה ועבדי הכל כדינא. ועוד קשה מאי פרק הש"ס בבלי ביבמות פ' האשה רבה ממתני' דכתב גט לאיש וכו' מאי ה"ל למיעבד דלמא מתני' בשנודע קודם שניסת וכדמוקי לה שמואל בגיטין דף פ' ולכך תצא וכל הדרכים האלו בה משום דלא ה"נ לאינסובי כיון שנמצא פסול בגט אבל אם לא נודע עד שניסת מודו דלא תצא דמאי ה"ל למיעבד וי"ל רבא דפריך מיניה סובר כרב אדא בר אהבה דמוקי פלוגתייהו דת"ק ור"א בשנודע לאחר שניסת ופריך שפיר מאי ה"ל למיעבד. ומכאן ראיה לפסק הרי"ף והרא"ש שפסקו דתרוצו של ראב"א עיקר ע"ש. וא"ת אדפריך רבא מת"ק ליסייעא מדר"א דהלכתא כוותיה כמ"ש הרי"ף והרא"ש ונימא דמה"ט קאר"א אם לאחר זמן יצא ה"ז גט משום דמאי ה"ל למיעבד וי"ל לישנא דמתני' קשיא ליה דקאמר ה"ז גט משמע דלא תצא אע"ג דהשתא נראה דלא נתן לה הגט אלא השובר: