שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 3 · הלכה 7 · Segment 5

ובלבד יורשין שירשו קרקע. בבבלי מסיים בה אבל ירשו כספי' לא. ופירש"י בד"ה שירשו קרקע שעליה' מועל המצוה לפרוע חובת אביהם. וקשה אי משום מצוה מאי אירי' קרקע אפי' כספים נמי דהא במעשה דקטינא דאביי א"ל אביי מצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהם הנך חמשים קמאי מצוה קעבדיתו והשת' כי טריף בדין טריף. ש"מ דמצוה לפרוע אפי' אין שם קרקע וי"ל דרש"י לשיטתו דכתב שם בכתובות משם מצוה זו אין כופין את היורשים לשלם דאינה אלא מצוה דרבנן אבל בשהניח קרקע חובה עליהם לפרוע והכא אי לאו חובה היה אין להפרי' על חלקן ודמיא כאלו רוצין ליתן חלקן במתנה דודאי אינו רשאי להפרי' עליהן מחלקן. אך קשה לפ"ז ה"ל לפרש שעליהם חובה לפרוע חובח אביהם. ולשיטת הרשב"א שכתב הב"י בח"מ ריש סי' ק"ז דאפילו הניח להם מטלטלי' כופין היורשון כשישנן כאן קשה א"כ אפי' הניח כספי' למה לא יפריש עליהן מחלקן הא החוב מיהת עלייהו רמיא לשלם. ועיי' בסמ"ע ריש סי' ק"ז ומ"ש רש"י דאין כופין משום דהוה מצוה דרבנן ולא כתב הטעם משום דמצות כיבוד ה"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה וכמ"ש תוס' והרא"ש פרק הכותב י"ל דס"ל לרש"י כשיטת הרמב"ן דאם רצה ב"ד כופין אף על מ"ע שמתן שכרה בצדה אלא הכא דמצוה דרבנן היא אפילו אם רצו ב"ד אין כופין. וכן מבואר בלשון רש"י ע"ש. ובזה מיושב קושית הש"ך בח"מ ריש סי' ק"ז ע"ש:

בהדא אילין דרב נחמיה וכו'. קצת קשה אהיי קאי ונראה דקאי אמתני' דתנן ואם הלוום ברשות ב"ד א"צ ליטול רשות מן היורשין וגם בעני הדין כן דכיון דהלוה ברשות ב"ד מפריש בחזקת עניי ישראל כהא דבי ר"נ שאמרו חכמים שיכולין להפריש על סמך עניים אשר יבואו. ורש"י פי' במתני' בד"ה א"צ ליטול רשות דיש כח ביד ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה והלוויה הואיל והוא תקנתם ימצאו מעות להלואה. נראה דלאו דוקא נקט כהונה ולוייה דה"ה אפי' עני כמפורש בברייתא בבבלי ואת העני בב"ד ומת מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ואף בבבלי קאמר רב מתני' במכרי כהונה ולוייה ולא חש להזכיר עני ועמש"ל בתו' בד"ה והא תנינן ומ"ש התי"ט ובדוקא נקט כהונה ולוייה משום דבעני אם העשיר לא עבדי תקנתא כדאיתא בגמרא מיתה שכיח עבדי תקנתא עשירות לא שכיח לא עבדי תקנתא ע"כ. דברי תימא הם דאין הנדון דומה לראיה וסתר דברי הברייתא המפורשת וכמ"ש. וי"ל בדוחק וצ"ע. והמרדכי כתב בפרקין גרסי' בירושלמי המלוה מעות את העני והעשיר אין מפרישין עליו שאין מפרישין על האבוד תני אילין דבי ר"נ אשאלון וכו' ע"ש. משמע דסובר דקאי אהך ברייתא. ועמש"ל בד"ה ותני כן וכו'. ומכאן תראה שהג"א קיצר בדברי המרדכי: