שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 7 · הלכה 4 · Segment 5

חוששין לה משום בעילה. פירש"י והאי חוששין לאו דוקא דמאי חששא איכא אי משום כהונה הא גרושה היא ונפסלה ולתרומה לא מיפסל בת כהן אלא בביאת עבירה כגון כותי חלל נתין וממזר אלא איידי דנקט בסיפא אין חוששין נקט לשון חוששין ברישא. וכן כתבו תוס' בסוגיין. וקשיא דלמא נקט חוששין במי שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה אחר הגירושין מתיחד עמה אחר כך חוששין לה משום זנות ואסורה בתרומה כיון שנבעלה לפסול לה וכמו שכתב הרמב"ם פי"ח מהא"ב הלכה ג' ופצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה. והכי תנן ר"פ הערל. ופירש"י מפני שנעשית חללה בביאתו שנבעלה לפסול לה ואין חוששין לה משום קידושין להצריכה גט שני. ובכל אדם שלא נעשה פצוע דכא או כרות שפכה אין חוששין לה כלל וכ"מ בסמוך דקאמר לא נתייחד' אין חוששין משום כלום. ועמ"ש בסמוך וצ"ע:

ר"י פתר מתני' וכו'. נראה דקשיא להו מאי אף דקאמר ריב"י דהני תרי מילי סתרן אהדדי אי חוששין לזנות אין חוששין לקידושין לכך דחקו לאוקמי מתני' בחששא דקידושי כסף דשפיר נקט אף וכדאמר רבא דה"ק אף שלא נתייחד עמה כדי בעילה חוששין משום קידושי כסף. והא דמוקי לה ר' יוסי לא נתיחדה וכו' קשה מי דחקו להוסיף מה שלא נזכר בה. ואי משום אף דריב"י הא גם בבעילה קאר"י דחוששין והתם ליכא למימר כדרבא ויש לומר ה"ק אף לא נתיחד חוששין משום קידושי כסף כ"ש נתיחדה כדי בעילה דחוששין לקידושי ביאה. ובבבלי בסוגיין פירש"י מאי אף דהא חששא דזנות לאו דוקא חששא אלא קולא היא לומר תולין אותה בזנות ואין חוששין לקידושין ור"י הל"ל חוששין לקידושין ואין תולין להקל בזנות. ומכאן קשה למ"ש בסמוך דחוששין לזנות חששא לחומרא היא א"כ שפיר קאמר אף וי"ל כיון דהני תרי מילי סתרן אהדדי לא הוי לי' למיתני לשון אף וכמו שכתבתי. ולפירש"י קשה איך יתכן שנעלם מאביי דקשיא ליה אף דריב"י:

אתיא דב"ש כרבנן וכו'. נראה דקושיא היא בין לר' ירמיה בין לר' יוסי רבנן וריב"י פליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה. ור' אבין סובר דבנתיחדה כדי בעילה לכ"ע צריכה גט ולא פליגי אלא בשראו שנתן לה כסף. וכן הוא בבבלי בסוגיין משמיה דרב נחמן. ואיכא למימר דאף ר' ירמיה הכי ס"ל. אלא מדלא הזכיר כספים וריב"י סובר דאפי' בשלא ראוה שנבעלה פליגי וסובר כב"ה. וא"ל קשיא לרבנן הא דפריך הבבלי דף ע"א מסיפא דתנן ומודי' בשנתארס' מן הגירושין שא"צ גט שני שאין לבו גס בה ואי בשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין מה לי מן הנישואין. די"ל ב"ה סברי כל שאין לבו גס בה אין חוששין שנבעלה לקידושין אלא לשם זנות. וכ"ת לא מהני סברא דגס בה אלא לחששא דבעילה אבל לחוש דבעל לשם קידושין לא מהני הך סברא אלא כל שבעל אמרינן לשם קידושין בעל. שהרי כתב הרשב"א לקמן בהזורק דוקא בארוסה אמרי' דבעל לשם קידושין אבל פנוי' שבעל אמרינן לשם זנות בעל ע"ש. וי"ל קים להו כל שבעל אין לחלק בין ארוסה לנשואה: