שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 6 · הלכה 6 · Segment 3

הדא אמרה ספק מעצמו נפל וכו'. וא"ת מאי פשיט מרשב"ג דברייתא התם ספק אחד והכא תרי ספיקי אע"ג דלא קמיבעיא ליה אלא בנפל לאלתר דאי לאחר זמן אפי' בדידעינן דמעצמו נפל אינו גט מ"מ ספק נוסף יש כאן וי"ל כיון דשמעי' דרשב"ג סובר אמרינן הוכיח סופו על תחלתו תו ליכא ספיקא ואין לחלק בין ספק אחד לשתי ספיקות. והרשב"א והרא"ש מביאים תוספתא וז"ל רשבג"א אם נפל מעצמו ה"ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה שאני אומר מעצמי נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע"כ. הנה תוספתא זו הפוכ' מדברי הירושלמי. אבל נ"ל דיש כאן ט"ס וצ"ל ספק הרוח דחפתו ה"ז גט אם לאלתר נפל וכו'. וה"פ כולא רשב"ג וה"ק ספק הרוח דחפתו ה"ז גט שרשבג"א אם לאלתר נפל כותבין ונותנין אע"ג דלאלתר נמי ספק ה"ה אם נתוסף בו ספק וזהו ממש כדברי הירוש'. וזה ברור בעיני. וכ"נ מדברי הרמב"ם. והרשב"א כ' והתימ' בדברי הרמב"ם שכתב ספק הפיל עצמו ספק דחתו הרוח ה"ז גט עד שיודע ודאי שהרוח דחתו ע"כ וזה הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא ט"ס יש וחסר ממנו אם מיד נפל ה"ז גט כדברי התוספתא ע"כ ותימא על תמיהתו הא ודאי איירי הרמב"ם בשנפל מיד וז"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג וכו' ה"ז גט עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט ספק הפיל עצמו וכו'. ואי בלאחר זמן הא אפי' ספק אינו גט. וע"ק אחרי שלא ראה עדיין הירושלמי רק התוספתא ה"ל להקשות אתחלת דברי הרמב"ם למה הצריך ברישא בידוע שמעצמו נפל והרג עצמו מיד הא בתוספתא משמע דוקא ספק הוא דבעינן לאלתר אבל בודאי אפי' לאחר זמן נמי. ונראה אחר שראה הרשב"א דברי הראב"ד והירושלמי לא קשיין ליה תו דברי הרמב"ם. ולכך כ' שהראב"ד הגיה עליו. ולא כ' שהשיג עליו שאינו אלא ביאור דברי הרמב"ם שסמך על הירושלמי ולא על התוספתא. ודלא כמ"ש הב"י סי' קמ"א. ומ"ש הלח"מ דפי' זה בדברי הרמב"ם קשה טובא דמיד דכ' רבינו במאי עסקינן אי דידעינן דמעצמו נפל אפי' לזמן מרובה נמי הוה גט וכמ"ש הוא בעצמו ע"כ. לא ידעתי מאי קאמר הא לא כ' הב"י כן לפי פי' זה וגירסת ה"ז גט אלא לפי גירסת ה"ז ספק גט ע"ש. וז"ל הב"י לכך נראה שהראב"ד מפרש הירוש' ואחריו נמשך רבינו דרשב"ג לחודי' הוא דמפליג בין לאלתר ולאחר זמן ורבנן לא מפלגי בהכי ומ"מ יליף מדרשב"ג לרבנן כיון דאפי' נפל לאלתר לאו ודאי הוא שמעצמו נפל אלא ספק ואפ"ה קאמר לאלתר ה"ז גט כיון דמתוך בוריו אמר כתבו גט לאשתי רגלים לדבר שרוצה להפיל עצמו וכיון לאלתר הוי גט ודאי לרשב"ג נשמע לרבנן דלאחר זמן לרבנן הוא כמו לאלתר לרשב"ג דטעמא כיון דמתוך בוריו אמר כתבו גט לאשתי אלים להו למימר דמעצמו נפל אפי' לאחר זמן והלכתא כוותייהו ע"כ. ותימא א"כ למה כ' ברישא והרג עצמו מיד הא בדליכא ספק אפי' לאחר זמן הוה גט. וע"ק הא ודאי בעי' דירושלמי אינה אלא לרשב"ג דמתני' איך פשיט מרבנן. ועוד הא ודאי דרבנן פליגי ארשב"ג וסברי אפי' בכה"ג לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו. וכ"מ בסמוך דמייתי עלה פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן במעשה דקסרין. ועוד הא ודאי אין סברא לומר דרבנן מקילין טפי מרשב"ג לענין הוכחה דסופו על תחלתו כדמשמע בבבלי בחולין דף ל"ט ע"ב ע"ש ועוד הכי כ' הרשב"א בחי' בחולין שם דליכא מאן דפליג ארשב"ג דגט ע"ש. ואף שאין נראה כן מסוגיין וכמ"ש מכל מקום ראיה גדולה היא. ומתוך מ"ש יתבאר לך שדברי הלח"מ ופי' בירושלמי אינן מבוררים וצ"ע. גם מסוגיין מבואר דרבנן סברי לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו אפי' באומר כתבו. ולא תיקשי לך מבבלי דחולין שם דמשנינן שאני הכא דאמר כתבו די"ל היינו לפי מאי דס"ד דלא פליגי רשב"ג ורבנן אלא בגט אבל לפי מאי דמסיק מברייתא דהכותב נכסיו לאחרים וכו' דפליג רשב"ג אפי' בדליכא הוכחה ה"ה בגט אין הטעם משום דאמר כתבו. ואם תאמר למה פסקו הפוסקים בגט כרשב"ג ובכותב נכסיו לאחרים כרבנן וי"ל דרשב"ג דגט מתני' היא וקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו אבל לא בברייתא ואינהו סברי לחלק וצ"ע: