שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 9 · הלכה 8 · Segment 4

הדיינין חותמין אע"פ שאינן יודעין לקרות כו'. כתב הטור א"ע סי' ק"ל עדים שאין יודעים אחר קורא בפניהם והם חותמים וכתב הרמב"ם והוא שיכירו לשון הגט ונראה אם אין מכירין לשון הגט אלא שמתרגמין לפניהם כשר. וכתב הב"י בסוגיין איתא בהדיא להיפך דהא ע"כ בקורין לפניהם איירי רב דאל"כ היכי קתני הדיינין חותמין אע"פ שאין יודעין לקרות ואפ"ה קתני דאין העדים חותמין אא"כ ידעו לקרות ע"כ. ותימא הא חתימת הדיינים דהכא איירי בשטרי קיום וכ"פ רש"י כתובות פרק שני דייני דף ק"ט אבל הדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו שהרי אינן מעידים אלא שהשטר זה בא לפנינו והעדים הכירו שהיא חתימתן ע"כ. וכ"מ בסמוך מדברי ר' חגיי. א"כ כשלא קראו לפני הדיינים איירי. ואף שכתב הר"ן פרק שני דייני דמ"מ צריכין לקרות מי הוא המלוה והלוה שלא יהיו העדים קרובים להם וכ"כ בש"ע ח"מ סי' מ"ו סעי' ך'. כבר כתבתי לעיל בד"ה גזר דין וכו' דאם כותבין שם עידי הקיום א"צ לקרות השטר כלל ע"ש וצ"ע. והש"ך כתב בח"מ סי' מ"ה סק"ג נ"ל דרב קאי להדיא אשאר שטרות דאין חותמין אא"כ יודעין לקרות דוקא הם בעצמם וס"ל כרשב"ג בבבלי בסוגיין דף י"ט אבל בגט מודה דודאי לא פליג את"ק וארשב"ג דא"כ רב דאמר כמאן וא"ת מאי פריך בסמוך ארב ממתני' לישני מתני' איירי בגט י"ל עדיפא מיניה משני דאיירי בדיודעים לקרות א"נ דפשיטא אע"ג דתנן במתני' גט כל שטר קרוי גט כו' וה"נ מוכח בבבלי בסוגיין האי כתובת חתנים כו' סבר לאכשורי ממתני' א"ר ירמיה חתם סופר שנינו ע"כ ע"ש. הנה בבבלי פ"כ מייתי מהך ברייתא דת"ק ורשב"ג סייעתא לדרב דאמר מקרעין להן נייר. ש"מ דרב ושמואל לא ידעו להך ברייתא א"כ ודאי דליכא לאקשויי מינה לרב. ועוד סוגית הירושלמי לעיל פ"ב הלכה ב' משמע דר"י ור"ל לית להו להך ברייתא. והא דכתב עדיפא מיניה משני. קשה כיון דהמקשה לא ידע לחלק בין גט לשאר שטרות ה"ל לאקשויי מברייתא דת"ק ורשב"ג א"נ צ"ל דגם המקשה לא ידעה דא"כ ה"ל לפלוגי בין גט לשאר שטרות כמפורש בדברי רשב"ג. ומ"ש דפשיטא דמתני' אף בשאר שטרות איירי. דברי תימא הן דבבבלי במכלתין פ"ב גרסי' ואלא מאי קמ"ל דגט כשר בכל לשון תנינא גט שכתבו עברים ועדיו יוינים כו' אי מההוא ה"א ה"מ בגיטין אבל בשאר שטרות לא קמ"ל. הרי דלאו פשיטא הוא וכ"ש דאין למפרך מינה תיובתא לרב. והא דאמרי' בבבלי סבר לאכשורי ממתניתא לאו משום דמתניתא בשאר שטרות נמי איירי אלא דסובר דמתניתא איירי דסופר ועד אפילו לכתחלה כשר ודייק ליה שפיר מדכשר בגט לכתחלה אפי' בשאר שטרות נמי כשר ושני ר"י בחתם סופר שנינו. לכך מותר לכתחלה. וכן מפורש בבבלי בפרקין דף פ"ו ע"ב דהכי אית ליה לרב דמתני' בלכתחלה איירי. מיהו דוקא הך דכתב סופר ועד איכא לאוקמי הכי דומיא דסיפא איש פלוני עד כשר דאיירי נמי בלכתחלה דתנן וכך היו נקיי הדעת עושין ועמש"ל בד"ה כתב חניכתו. אבל רישא דתנן גט שכתבו עברית כו' דיעבד משמע. אך ממאי דקאמר בסמוך אם היו יודעין את שניהם חותמין באיזה מהן שירצו אין להוכיח דאפי' לכתחלה מותר די"ל בהיפך מדלא מוקים למתני' בהכי דאיירי בשיודעין את שניהן אלא ודאי מדתנן לשון דיעבד ליכא לאוקמי בהכי. גם לגי' הרשב"א אין ראיה דסובר אפי' בשיודעין את לשון החתימה אין להם לחתום אלא בכתב השטר והיינו דמסיים וחתמו באיזה שרצו. ול"נ רב כת"ק ס"ל דבכל השטרות קורין לפניהם והא דקאמר אא"כ יודעין לקרות היינו שמבינים מה שקורין לפניהם לאפוקי אם גם הלשון אינן מבינים לאו כלום הוא וכמ"ש הש"ך שם בד"ה גם כו' ע"ש. משא"כ הדיינין א"צ לקרותו לפניהם וכמ"ש. ותדע דהא דברי רב הן הן דברי ר"ח השנויין בבבלי כתובות דף ק"ט. והתם קאמר אא"כ קראוהו. והשתא ניחא הא דקאמר ר' חגיי לא בא קומי רב כו' דלפום ריהטא דברי תימא הן ורב מי מישתבע לשיקרא דאמר יבא עלי כו'. וע"ק אם נאמר דלא קיים רב כתב יווני וכי מידת חסידות הוא שמפסיד לזה שטרו שאינו רוצה לקיימו. בשלמא בשלא קראו כלל ניחא שלא חתם אע"ג דכתב שם העדים מ"מ. איכא למיחש דנפיק מיניה חורבא שלא יחקור הלוה אחרי העדים אם הם קרובים והרחיק עצמו מנדנוד איסורא אלא כשקראו לפניו מה הפסד יש בדבר. לכך נראה דה"ק ר' חגיי הא דאמר רב יבא עלי כו' ודאי לא קאמר אלא בשלא קראו לפניו כלל אבל בשקראו לפניו ודאי דחתם דכי לא בא לפניו שטר יווני כו'. והא דמשני בסמוך כשהיו יודעין לקרות נמי בשמבינין הכתב כשקוראין לפניהם נמי איירי. ומעתה דברי הטור נכונים: