שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 7 · הלכה 4 · Segment 7

והכא הוא אמר אין מיתה מצויה. ותימא הא לא פליגי ר' יהודא ור"י אלא באומר ה"ז גיטיך מעת שאני בעולם וסובר ר' יהודא דלא הוה גט עד שעה הסמוכה למיתתו ומעיקרא א"א גמורה היא וחייב הבא עליה דיש ברירה וכ"פ רש"י אם כן לא שייך כאן חששא דמיתה ויש לומר אס"ד דחייש ר"י למיתה אם כן ודאי דאף מעיקרא יש לחוש למיתה ולא שייך כאן ברירה כיון דלעולם יש לספוקי דזמן הגט הוא שיחול. אך פי' הר"ת שכ' תוס' והרשב"א דקסבר ר"י אם מתי עיקר ומהיום שמת בו קאמר והלכך ימי' שבנתים ה"ה כא"א גמורה ולכישמות הוי גט דיש ברירה וכו' ע"ש. קשה א"כ לא דמיא כלל להאי דיומא דשאני הכא דהא קאמר אם מתי. וע"ק בין לפירש"י בין לפי' הר"ת טעמא דרבי יהודה דהוי גט לכי מיית משום ברירה. ובירושלמי שקלים פ"ו ה"ז מבואר דר"י לית ליה ברירה. וא"ת בבבלי במכילתין פ"ג דף כ"ה דייק ממתניתא דהכא דאית ליה לר"י ברירה וכמו שכתבתי ויש לומר הירושלמי סובר מודה ר' יהודה בתולה בדעת אחרים דיש ברירה וכה"ג מחלק שם בבבלי ומתני' דהכא תולה בדעת אחרים הוא שהרי תלה התנאי במי שמותו וחייו תלוים בידו. וקשה דמוקי בשקלים שם הא דאר"י לא היה שופר של קינים בירושלים שמא ימות אחד מהן ואי אמרינן נברור ד' זוזי ונשדי בנהרא הא ר"י לית ליה ברירה. והתם נמי תולה בדעת אחרים דהא מיתה במי שבידו להמית תליא ויש לומר כיון דמוקי לה התם הא דר"י דאין לעשות שופר קיני חובה שמא יתברר שבודאי מת אחד מהן וכ"מ בבבלי יומא דף נ"ו אם כן אין הברירה תלוי אלא במה שנוטל מהם ד' זוז והא ודאי תולה בדעת עצמו הוא כהאי דיין שבנוד דמייתי בבבלי לעיל דף כ"ה הלכך לית ליה ברירה. ותוס' כתבו שם ביומא בד"ה מ"ש וכו' ונראה לי אליבא דרב האי דשופרות חשיב כתולה בדעת עצמו שאין הקינין מתפרשות אלא בבעלים או בכהן ע"ש. ול"נ שא"צ לדחוק לפי המסקנא דהתם דמוקי לה בחטאת שמתו בעליה ודאי וכמו שכתבתי. מיהו הא ודאי דסוגיא דיומא פליג אמסקנא דפ' כל הגט דמסיק רבא דלר"י אפי' בתולה בדעת עצמו אית ליה ברירה. וא"ת לרבא דאמר ר"י אית לי' ברירה אמאי קאמר לא היו שופרות כקיני חובה מפני תערובות וכדמקשה ביומא שם ויש לומר קסבר רבא חייש ר"י לשמא מת ופליג אמתני' דמכלתין פ"ג השולח חטאתו ממדינת הים והניחו זקן או חולה מקריב בחזקת שהוא קיים ומתני' כרבנן. והא דפריך מינה לר"י בבבלי ביומא ובירוש' פ"ו דשקלים היינו משום דבעי לאוקמי מתני' ככ"ע. והכא ליכא לשנויי רבא לשיטתו דאמר במכלתין שם דלשמא מת לא חייש ולשמא ימות חייש דמפורש ביומא שם בתוס' בד"ה אלא וכו' דשופרות לשמא מת דמיא ע"ש וא"ת נימא לכך לא היו שופרות לקיני חובה שמא ימצא שם זקן שהגיע לגבורות דחיישינן ביה שמא ימות ומתני' דמכלתין פ"ג המביא גט והניחו זקן או חולה איירי בשלא הגיע לגבורות וסוגיא דיומא אזלי לאביי דסבירי לי' דאין חילוק בין הגיע לגבורות לשלא הגיע ומ"ש תוס' ביומא שם בד"ה והתנן וכו' הא דקאמר בגיטין אבל הגיע לגבורות לא ה"מ במביא גט משום חומר אשת איש אבל בשולח חטאתו אין חילוק ותדע דאמתני' דהשולח גט קאמר לה התם ולא אמתני' דהשולח חטאתו ע"כ. ותימא הא ברישא תנן המביא גט והניחו זקן או חולה וכו' ובסיפא תנן השולח חטאתו ממה"י מקריבו בחזקת שהוא קיים. הרי דסיפא אזקן דתנן ברישא קאי ואי מחלקינן בזקן דתנן ברישא ה"ה בסיפא. ועוד מאי תדע דקאמרו הא בסיפא לא תנן זקן וצ"ע. ונ"ל מכאן ראיה לפסק הרי"ף פ"ג דמכלתין דאין חילוק בין הגיע לגבורות ללא הגיע. מדפריך ביומא ולא נחית לחלק בהכי והא דגרסי' בשקלים פ"ו ה"ז והתני האשה שאמרה הרי עלי קן מביאה דמי קן ונותנתו בשופר וכו'. הא ודאי טעותא הוא מכדי למאן פריך לר"י ואיהו ודאי סובר שלא היה שופר לקיני חובת כדמוכח מתני' דשקלים שם. וכ"מ ביומא דף נ"ו. והא דמשני התם כי קאמרינן בחטאת. שמתו בעליה ודאי ה"ק לכך לא היו שופרות קיני חובה דלפעמים יהיה תערובות מחטאת שמתו בעליה ודאי. אף אם נאמר לא חייש ר"י למיתה ביחיד מ"מ כיון אם יהיה ודאי מיתה יהיה תערובות חיישינן אבל לעולם לר"י לא היו שופרות לקיני חובה. לכך נראה לי דה"ג והתני השולח חטאתו ממדינת הים וכו' וכה"ג פריך בבבלי ביומא דף נ"ו ומשני נמי כי קאמרי' בחטאת שמתו בעליה ודאי. ובשקלים לא מצי לשנויי כאן ביחיד כאן בציבור כדמשני בסוגיין ובירו' ביומא פ"ק ה"א דעדיין קשיא שופר כדמסיק הכא והתם. מ"מ אף לפי המסקנא דשקלים צריכין לחלק בין יחיד לציבור דלא תיקשי לן האי דיומא אהאי דגיטין פ"ג. ומתוך מה שכתבתי יתורץ מה שהקשיתי בתוס'. ביומא שם ע"ש: