שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 7 · הלכה 1 · Segment 10

אדם מעיד עדותו מיושב. עיין בקונטרס. ובח"מ סי' כ"ח כ' הב"י והרשב"א הביא ראיה דעדות מיושב כשר מדאמרי' במי שאחזו בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות וגרסי' בירושלמי אר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר ע"כ. וקשה לפי מאי דקאמר בסמוך דמתני' בנשתתק מתוך בוריו איירי א"כ אין ראיה לעדות מיושב. בשלמא לפירש"י והר"ן דבנשתתק מתוך חולי איירי דייק שפיר דסתם חולה שנשתתק שוכב על המטה אבל לירושלמי קשה וי"ל הא דאר"י אף בעדיות כן. איירי אפי' בנשתתק מתוך חוליו וקאר"י דסגי בבדיקה אחת ודוחק. והא דאמרינן סנהדרין פ"ג א"ר בא בשם רב הונא צריכין העדים לעמוד בשעה שמעידין שנא' ועמדו שני האנשים היינו לכתחלה אבל בדיעבד עדותן כשרה. וא"ת הא בבבלי מסקינן הא דבדקינן לעדיות היינו עדות בנו הבכור א"כ אין ראיה מכאן דמעידין מיושב דשאני הכא דדידיה הוא ומצי לזכות לכל מאן דבעי וי"ל הירושלמי סובר דלעדות ממש בדקינן. ומייתי ראיה דמהכא שמעינן דסובר דמעידין מיושב והבבלי לא פליג עליה בפירוש וצ"ע:

אף בנדרים כן. וקשה הא קיי"ל אין הנדר חל עד שיפרוט בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים וכ"מ בש"ע י"ד סי' ר"י וי"ל לר' מנא דקאמר לעיל היא הרכנת הראש היא שמיעת קול ניחא דהרכנה ה"ל ביטוי בשפתיו. אך תימא שלא ראיתי להפוסקים שביארו דין זה דהרכנת הראש מהני בנדרים וע"ק הא נדרים להקדש דמיין ובהקדש אפי' גמר בלבו קיים כמפורש בבבלי שבועות דף כ"ו ע"כ. והא דכאיב לבטא שפתים בשבועה הוא דכתיב אבל לא בנדרים וצ"ע: