שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 7 · הלכה 2 · Segment 2

מעשה היה בימי ר' ואמר לא יעשה כן בישראל. עיין בקונטרס טעם האיסור וכ"ה בבבלי וכ' הרשב"א תימא לי למה לא קאמר דחיישינן שמא משום כיסופא דסופר יחתמו חד מינייהו והסופר ובעל לא אמר הכי וכ"מ שם בבבלי בסוגיין ונ"ל ר"ח אמר בהדיא אע"ג דלא תעשה איכא למיגזר א"כ לדידיה לא תסלק הגזרה משום דלא תעשה ולא הועילו חכמים בתקנתן וכיון דלר"ח לא מיתרצא בהכי אוקמא בטעמא דמיתרצא לכולהו ע"כ. ותימא אף ר"ח לא קאמר דאיכא למגזר ושכיח הוא לעשות כן אלא אם נכשיר אומר אמרו אבל השתא דפסלינן אומר אמרו מודה דהשתא דאמרו חכמים לא תעשה לא שכיח דהא אפי' בלאו שינוי דמשנים מדברי הבעל ה"ל נמי אומר אמרו וע"ק לא שייך הכא לומר לא הועילו חכמים בתקנתן דודאי הועילו דלא תעשו כן אלא שעדיין יש לחוש לעושין כן מ"מ יש תועלת בתקנה זו וע"ק למ"ד לא תעשה ה"ל מילת' דלא שכיח' ואפי' אמר אמרו כשר לר' יוסי ואמרין התם אמר לשנים אמרו לסופר ויכתיב ואתם חתומו ר"ח אמר כשר ולא תעשה. ופירש"י ולא תעשה גזרה הא אטו הא. ש"מ דקסבר ר"ת דמסתלקת הגזרה במאי דאמרו ולא תעשה. מיהו הרשב"א אית ליה דסובר ר"ח אע"ג דלא שכיח גזרו כמ"ש שם בחי'. וע"ק לישניה דהרשב"א דקאמר אוקמא בטעמא דמיתרצא לכולהו. משמע דלרווחא משני גם אליבא דר"ח. וקשה הא ודאי הכרחי הוא דהא אף ר"ח אית ליה דלא תעשה וכמ"ש. ונ"ל דליכא למימר משום גזרה דלעיל דא"כ היכא שהסופר קרוב או פסול כדתנן לעיל ספ"ב דליכא למגזר שיחתום בעד הוה לן לעשות כן לכתחלה אבל משום גזרה שמא תשכור עדים לעולם אסור לעשות כן לכתחלה. והמהרש"א כ' וא"ל לכך לא תעשה דלא תיפוק מיניה חורבא בחתם סופר ועד דסובר דכשר כר"י דאם כן הל"ל דתעשה וה"ל למפסל חתם סופר ועד וכו' ע"כ. הנה קושיתו היא קושית הרשב"א הנ"ל. ותירוצו אינו מחוור דודאי אין לפסול דבר דמכשר ר"י בפירוש ושכיח דאין גט בלא סופר משא"כ אומר אמרו דלא שכיח כולי האי ואינו מוזכר במתני'. ומש"ע דאין קושית המהרש"ל מבוררת לו דלר"מ איכא למיחש לתקלה אחריתי באומר תנו לג' כמ"ש תו' ע"ש. הנה קושית המהרש"ל היא בעצמה קושית הרשב"א. וגירסת המהרש"ל ברש"י כגי' הרשב"א שכ' בשמו דאי ר"מ נפיק מיניה הך חורבא דמפרשי בגמרא זימנין דא"ל לשנים אמרו לסופר וכו' ע"ש. ולדידיה קשיא שפיר קושית המהרש"ל. ובבבלי פריך אהא דאמר שמא תשכור בעדים והתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה ומשני מעשה לא עבדי דיבורא עבדי. וכ' תוס' ספ"ב דיבמות תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ופריך הא בי תרי לא והתניא עדים החתומים וכו' ומאי קושיא לישני מעשה לא עבדי דיבורא עבדי והתם דיבורא הוא שאומר שמיאנה או שחלצה ע"ש שדחקו בתירוצם. ול"נ דהתם נמי צריך לכתוב לה שטר חליצה או מיאון וה"ל מעשה כמבואר בש"ס ופוסקים. והב"י כתב סוף סי' קס"ט בשם הרשב"א שהדיינים דוקא חותמין השטר חליצה ע"ש:

שמואל אומר יעשה ויעשה. כתב המהרש"א בד"ה חתם סופר וכו' אהא דאמרי' אלא ר"י תרתי קאמר ושמואל ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא. קשיא אמאי לא משני לר"י לכ"ע כשר אומר אמרו ולא תעשה ולא שכיח ע"ש. ולדידי קשה עוד מאי פריך הש"ס הניחא למ"ד כשר ולא תעשה אלא למ"ד כשר ותעשה מא"ל. הא אמוראי נינהו ומאי פריך מיניה לשמואל. אך לפום סוגיין ל"ק דסובר הש"ס דשמואל נמי סובר יעשה ויעשה כמפורש כאן. והא דלא פריך מיניה דשמואל כיון דפריך עליה מר' ירמיה מסיק הקושיא אליבא דמ"ד כשר ותעשה עכ"ל דלא נאמר דפליגי הבבלי והירושלמי. עמ"ש בסמוך:

ר"י שאל לשמואל אמר לשנים וכו'. אין להוכיח מכאן דר"י כשמואל ס"ל באומר אמרו ולכך פריך מיניה בבבלי לשמואל ע"ש דף ס"ו ע"ב בד"ה חתם וכו' די"ל דלשמואל מיבעיא אבל לדידי' לא ס"ל. וכן מוכח בסמוך דר"י אמר משמיה דר' לא יעשה: