שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 1 · הלכה 5 · Segment 5

הולך שטר זה מתנה לפלוני אם רצה להחזיר לא יחזיר. גירסת תו' והרשב"א והרא"ש אם רצה להחזיר יחזיר. וכ' בהג"א ויש תוספתא שכ' בה ואם רצה להחזיר לא יחזיר וליתא דא"כ ליערבנהו וליתנינהו בהדי פקדון ומלוה ע"כ. ול"נ דאי אפשר לכללם יחד דהא סיים ברישא וחייב האיש באחריותו וכו' וזה לא שייך במתנה. ואני תמה הא מפורש קאמר ר' אילא מתנה כתוב ומייתי להך תוספתא ובחוב לכ"ע לא יחזיר ע"כ אף במתנה הדין כן. ובתי' הרשב"א הגי' א"ר הילא המעשר כחוב. זו ודאי גי' משובשת היא מה ענין מעשר לכאן. ואי קשיא הא מפורש בברייתא דהולך לאו כזכה דאלו בהולך תניא הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח ובאומר זכה תניא הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו. נראה ודאי לאו לכל מילי שויא הולך כזכי אלא שאם רצה להחזיר לא יחזיר אבל דליהני כזכה דאפי' לא הגיע ליד המקבל לא אמרי'. וזה כדברי הרי"ף באומר תנו וכמ"ש לעיל ה"ה בד"ה כל אחר וכו' ע"ש והך דהכא עדיפא מהא דהרי"ף דהכא טעמא רבא אית ביה דסברא לומר דלא נתן לו מתנה אלא בשביל שיהנה ממנו הוא בעצמו דאיהו דעביד ליה נייח נפשא אבל לא בשביל בניו וכמ"ש בשם ר"ת לענין נדונית בתו. אבל בשהוסיף לומר זכו הא ודאי לישנא יתירא לטפויי אתי דיזכה בה מיד אפי' ימות קודם שיגיע לידו. וגדולה מזו אמרינן בבבלי בשכיב מרע מה שהוא נותן במתנת בריא לא אמרי' הולך כזכה אבל מה שהוא נותן במתנת ש"מ הולך כזכה עיין בתי' הרשב"א. ובזה א"צ לשנות הגירסאות הישנות גם פירש"י אפשר לקיים ונכון הוא ע"פ הירוש' גם הבבלי יש ליישב לפמ"ש:

שאין אדם זוכה בכתב לאחר מיתה מדנקט לישנא בכתב משמע דוקא באומר זכה שטר מתנה זה לפלוני הוא דיחזיר למשלח אבל באומר זכה מנה זה לפלוני אע"פ שלאחר מיתה זכה יחזור ליורשי המקבל. וזה תימא וכי יש קנין וזכי' למת. ואפשר לו' הא דקאמר ואם לאחר מיתה זכה היינו דמית מקבל בחיי נותן אבל בשעת מתן מעות עדיין המקבל חי הלכך במנה זכה יורשי המקבל משעת נתינתו וברייתא במתנת ש"מ איירי אע"ג דאין מתנת ש"מ חיילא אלא לאחר גמר מיתה ואפי' זכה לא מהני להקנות מיד מ"מ כיון שמסר ביד השליח קונה המקבל מיד בשעת מתן מעות משא"כ בשטר. ועיי' בתו' דף י"ד ע"ב ובהר"ן סוף פרקין ובתשו' הריב"ש סי' שמ"ו. מיהו בתוספת' הגירסא שאין זכין למת אחר מיתה ע"ש:

והדין זכה לחברי' וכו'. ואם החזיר ה"ל פושע ומייתי ראי' ממעשה דר' דוסתאי דאי לאו דאנוס הוי היה חייב לשלם ועיי' בתי' הרשב"א. ובבבלי אמרי' הא דאינו יכול לחזור בפקדון היינו דוקא בשהוחזק הנפקד הראשון כפרן על אותו משכון. וכתב הרשב"א וה"ה אם רגיל המפקיד להפקיד אצל השליח אינו יכול לחזור בו הנפקד הראשון וכ"כ הה"מ ספ"ק מה' שכירות ע"ש. וכ' במ"ל א"נ למה יפטר מאחריותו אין לך פשיעה גדולה מזו ששלחו בדרך ע"י אחר כל הדרכים בחזקת סכנה ואיהו גופיה אם הוליכו בדרך ונאנס מידו חייב דהווי תחלתו בפשיעה וכו' ע"ש. ולא ידעתי איזו דרך עבר הרב שראה שדעת הה"מ לומר שהשני מוליך הפקדון כדרך במקו' סכנה הא איהו לא קאמר אלא הולך פקדון זה לפלוני המפקיד. אם אפש' שיבוא המפקיד ויטלנו משם וא"צ להוליכו בדרך גם השני לא ישלחנו ואי איירי בשאמר הנפקד שלח אלא שלא אמר ע"י מי ודאי פטור השומר הראשון מאונסי הדרכים ואינו חייב באחריותו וצ"ע: