שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 5 · הלכה 9 · Segment 8

אבל הלוקח ביד זכתה לו ידו. וכתב הרשב"א ולאו במתכוין לזכות בהן קאמר דא"כ מאי למימרא אלא במלקט ביד כדרכה קאמר וכ"מ בירושלמי ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס אין ראיה מן הירושלמי. גם מלשון הרמב"ם פ"ו מה' גזלה לא משמע כן וז"ל עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה בא עני אחר ונטלן מעל הארץ ה"ז גזל מדבריהם ואם היה העני מקבץ בידו בראש הזית ומשליך לארץ ה"ז גזל גמור שהרי הגיע ליד הזוכה בהן ע"כ. נראה שמחלק בין שקצצן בידו או ע"י דבר אחר. וזה דלא כמ"ש בקונט'. מיהו שמעינן מסוף דבריו דאיירי בשרוצה לזכות בהן. וקושית הרשב"א נ"ל דקמ"ל אע"פ שאינו רוצה לזכות בהן עתה אלא כשירד מן האילן וה"ל כנופל ע"ג לקט ושכחה דלא קני כדתנן במתני' אפ"ה ה"ל גזל גמור מדאוריתא. ותוס' כתבו דאיצטרך לאשמועינן בתלושין בידו ומפילן אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילן. אבל רש"י פי' אם לקט ונתן ע"ג הקרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא. וגרסינן בסוגיין בבבלי האי גברא הוה שדי אופייא (ופירש"י מקלות) וקא נתרן תמרי אזל רב כהנא ומינקט ואכיל א"ל חזי מר דבידאי שדיתינהו. מהכא שמעינן דס"ל לרש"י דזיתים שקצץ העני והפיל לארץ גזל גמור הוא ומתני' באותן שנפלו מעצמן וכמ"ש בקונט' ודלא כהרמב"ם. ודברי רש"י כך פירושן אם לקט ביד ונתן ע"ג הקרקע אפי' מעצמן ה"ז גזל גמור וביד לאו דוקא אלא אפי' הפילן ע"י דבר אחר ולא אתי למעוטי אלא בשנפלו מעצמן ע"ג הקרקע וזה נוטה קצת לדעת תוס':