שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 5 · הלכה 7 · Segment 6

הן אומרי' בידינו ליקח וכו'. כ' הרמ"א בח"מ סי' רל"ו סעי' א' בהג"ה היו הבעלי' אומרי' שהיה בידם ליקח והלוקח אומר שלא היה בידם ליקח על הבעלים להביא ראיה דהקרקע בחזקת הלקוחות ע"כ. והוא מדברי הר"ן בסוגיין ונוסחא מוטעית היא בר"ן שכתב אר"י לעולם השדה בחזקת הלקוחות והמוציא מחבירו עליו הראיה ובלשון הזה הביאו הרשב"א בתשובה. וכצ"ל לעולם השדה בחזקת הבעלים. כפי הגירסא שלפנינו בירושלמי וכ"כ הרשב"א בחידושיו. וכן הדעת נותנת דקיי"ל בכל מקום קרקע בחזקת בעליה עומדת. וכ"ת כיון שנטלה האנס יצאה מרשותו הא כל י"ב חדש מיהת ברשותו היא שהן קודמין לכל אדם ועוד לשון לעולם הכי משמע. ומהאי טעמא השמיעו הרמב"ם דסמך אכללין קרקע בחזקת בעליה עומדת. והסמ"ע כתב שם ס"ק ה' לכך השמיטו הפוסקים דברי הירוש' משום דלבבלי אין מקום לדין זה דבשקנאה תוך י"ב חדש יכולים הבעלים לסלקו בכל שעה שירצו אע"פ שלא היה בידן מעות בשעה שלקחה ואם לקחה לאחר י"ב חדש אע"פ שיש ביד הבעלים לקנותה כל הקודם בהן זכה ונותן רביע לבעלים ע"כ. מלבד שדבריו סותרים דברי רי"ו נתיב נ"א חלק ה' שכתב בפירוש דאף בשחלקו תוך י"ב חדש אם אין ביד הבעלים לקנותה אז נותן לו רביע אלא שדבריו תמוהים הלא כל הוכחתו ממשנתינו א"כ מאי קאמר דבבלי פליג וכי הירושלמי פליג אמתני'. גם עיקר הוכחתו ותימא דכתב ס"ק א' מדלא תנן אם יש בידן ליקח מהמציק משמע דגם עתה אין בידם ליקח מיד הלוקח לפיכך נותן לבעלים רביע ע"ש. דברי תימא הם דהא תנן סיפא ואם יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם. והא ודאי ליקח מן המציק קאמר ואפ"ה לא תנן מציק ומסתמא רישא נמי ליקח ממציק איירי דומיא דסיפא. ואין צורך להזכיר ליקח מן המציק דהא ביה איירי כולא מתני'. ואיך עלה בדעתו לדחות דברי הירושלמי בדקדוק קל וקלוש כזה ווצ"ע: