שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 4 · הלכה 4 · Segment 2

בדין היה שאפי' לשום עבד וכו'. בבבלי גרסי' במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשום ב"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד. כ' הרשב"א כולא מתני' לרבו ראשון משמע ליה וכו' מיהו רבו שני אפשר להשתעבד בו דהא קני ליה משבאי וכו' ואפשר דמקשה סובר דשבאי לא קני אפי' למעשה ידיו וכו' לישנא דמתני' דייק ליה מדקתני סתם ישתעבד ולא ישתעבד וכו' משמע בין לראשון בין לשני אלא דקשיא קרא דוישב ממנו שבי למה לי וכו' ואפשר דסובר קרא לספירת דברים בעלמא קאתי ע"ש. הנה לפמ"ש רש"י בפי' התורה והרשב"א בשם הרמב"ן דאיכא לפרושי וישב ממנו ששבו מהם מי שנשבה בידן. ודאי איכא לתרוצי קושית הרשב"א דקמ"ל אע"ג שכבר היה נשבה ביד ישראל אין עליו שם עבד ישראל עד שיטבול לשם עבד א"נ סד"א כיון שכבר נשבה ביד ישראל אין העכו"ם קונה אותה כלל קמ"ל כיון שאינו אפי' עבד ישראל העכו"ם קונה אותו בשבי. ויותר נ"ל לומר דלישנא דמתני' דייק ליה דארבו ראשון קאי מדקתני ישתעבד משמע ליה שיעבוד עבד. ולרבו שני לעולם אינו עובד בתורת עבדות גופו לא קני ליה אלא למעשה ידיו ואין זה קרוי שיעבוד דדינו כעבד ישראל ואסור לרדות בו בפרך וכ"כ תוס' דף ל"ז ע"ב בד"ה בין כך וכו' ע"ש. מיהו כשמשתעבד לרבו הראשון חוזר לעבודתו. והיינו טעמא דחזקי' דמוקי מתני' לאחר יאוש ומשום שלא יהא העבד מפיל עצמו לגייסות וכו' כדי שנפרש ישתעבד לשון עבדות ממש. מיהו בהא נראה חלוקים הירושלמי והבבלי. דלשיטת הירושלמי חזקי' טעמא דרבנן אתי לפרושי ובבבלי מפורש דטעמא דרשב"ג אתי לפרושי. וא"ת לשיטת הירוש' קשה במאי פליגי ת"ק ורשב"ג ר"ל ת"ק סובר לשום עבד ישתעבד לרבו הראשון משום חזקיה ורבו נותן לו את דמיו לשום בן חורין לא ישתעבד לשני דהא לשום ב"ח פרקי' ולרבו ראשון לא דלמא ממנעי ולא פרקי' דהא איהו למצוה כיוון ועוד כיון דאית בי' תרתי לאח' יאוש ולב"ח פדאו לכך לא ישתעבד ורשב"ג סובר אע"פ שפדאו לשום ב"ח איכא משום הא דחזקי' ומשתעבד לרבו הראשון. אבל אין לומר בין לת"ק בין לרשב"ג לשום עבד ישתעבד לרבו השני משום הא דחזקי' אע"ג דמרויח לענין מציאה ומתנה לאו הרווחה היא כמ"ש תוס' בד"ה בין כך וכו' דהא תני בברייתא ורבו נותן לו דמיו. והרשב"א כתב וכן נ"ל מן התוספתא דישתעבד לרבו ראשון דתניא עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן לו דמיו וכו' רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן את דמיו ע"כ. ותימא הא ודאי רבא סובר דהך תוספתא משבשתא דהא מפורש קאמר לת"ק ישתעבד לרבו השני וצ"ע ואני תמה מהר"ן והכ"מ שלא ראו לשון התוספתא שמביא הרשב"א וא"ת איך אפשר לו' דישתעבד לרבו שני ממאן קנאו כבר שניא לה בבבלי משבאי דקנאו למעשה ידיו כדאמר ר"ל מנין לעכו"ם שקונה את העכו"ם למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו אמרת ק"ו עכו"ם ישראל קונה עכו"ם בעכו"ם לא כ"ש. וקשה דגרסי' בבבלי פ"ק דסוטה דף ג' ע"ב מנין לא' מן האומות שבא על הכנעני' והוליד ממנה בן שאת' רשאי לקנותו בעבד ת"ל וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו. ומסקינן התם דמהם תקנו יליף. ואף דרש"י פי' שם בד"ה וגם מבני התושבים וכו' כל תושב היינו שב ממקום אחר ונתיישב כאן וקאמר קרא שמותר לקנות מבניה' אשר יהיה להם מבנות ארצך ע"כ לאו מקרא וגם מבני התושבים יליף דא"כ קשיא ליה מסקנא דהתם דמפורש ממהם תקנו נפקא אלא מודה רש"י דקרא איצטרך לגופא דוקא מבני הגרי' סביבותם אבל בני התושבים הדרים בארץ לעולם אסורים דה"ל דומיא דכנעני' קמ"ל דמותרים ואי לא כתיב אלא בני התושבים ה"א דוקא הני שריין דבלא"ה הן בארץ אבל ליקח לארץ נכרייה אשר סביבותם אסור לכך איצטרך מאת הגוים וכו'. אלא ממהם תקנו שמעינן דאפי' האם כנענית אם האב מאומה אחרת בנו אינו בכלל לא תחיה כל נשמה דהכל הולך אחר הזכר וה"ק מהם אפי' מאותן שהן בכלל לא תחיה תקנו כשהזכר מאומה אחרת ורש"י לא בא אלא לפרש קרא וגם מבני התושבים וכו' איך קאי על הנולדים מבנות הכנעני. אבל קשה א"כ דרשא דר"ל מנא ליה. וע"ק איך יליף מחד קרא הני תרי דלמא קרא לא אתי אלא דהם אינן קונים מישראל אבל שהם אינן קונים זה מזה מנא לן ונראה לפמ"ש רש"י בפרקין דף ל"ז ע"ב בד"ה מהם תקנו ריבוייא הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתרי' וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולשתוק מיניה. והשתא אי הוה כתיב תקנו לחוד הוינן ילפין מיניה שהם אינן קונים מישראל דמיעוטא הוא אתם תקנו ולא הם והשתא דאייתר נמי מהם ילפינן מיניה דהם אינן קונים זה מזה. אלא הא דאינן קונין זה מזה ילפינן ממהם דכתיב ברישא מהם תקנו עבד ואמה ומהם דכתיב בסיפא איצטרך ללמוד מיניה דהכל הולך אחר הזכר. והשתא ניחא דהכא בגיטין והתם בסוטה מייתי קרא דוגם מבני התושבים וכו':

הלכה כרשב"ג. כתב הרשב"א וירושלמי נמי דפסק ברשב"ג היינו מהאי טעמא דהתם מוקמי לה בלפני יאוש כאוקימתא דאביי וכו' והאי לישנא לפני יאוש הוא הלכך מסתבר טעמיה דרשב"ג וכו' ע"ש. וקשה הא ר' אבהו בשם חזקיה מוקי מתני' לאחר יאוש א"כ מנ"ל דלא קאי עלה רשב"ל ואמר הלכה כרשב"ג. ולפמ"ש בקונט' דקושית הש"ס מהא דארשב"ג בשם וכו' קאי בין אר' אבהו בין אר' אילא אתי שפיר דהא לר' אבהו ודאי לא מיתוקמא הך ברייתא כמפורש בבבלי בסוגיין. מיהו קשיא דאיכא למידק דהל' כרשב"ג מדאמר ר' יוחנן עבד שברח ולא קאמר סתם המתייאש בעבדו אלא ש"מ בורח דווקא והיינו כחזקיה ש"מ דכרשב"ג ס"ל. ואזדא לה תירוצו של הרשב"א וצ"ע: