שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 8 · הלכה 3 · Segment 7

מעתה אפי' קרוב וכו'. בבבלי בסוגיין פריך נמי אר"י ממתני' ומשני הב"ע דא"ל זרוק לי חובי ותיפטר א"ה מאי למימרא לא צריכא דאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין. וכתבותו' בד"ה אי הכי וכו' וא"ת אדרבה תיקשי ליה אמאי קרוב ללוה חייב הלוה וכו' וי"ל דמיירי מסתמא דמפרש לו שיזרוק למקום שיכול לשמרו ע"כ. אבל בסוגיין משמע דלא א"ל בפי' שיזרקנו לרשותו וכמ"ש בקונט' לכך נ"ל דניחא ליה למקשה לפרוך מדיוקא דרישא מלמפרך מסיפא. וכ"כ תו' בהרבה מקומות בש"ס. ואני תמה מהתי"ט שכ' בד"ה קרוב וכי' ובסיפא קשיא נמי דתנן חייב. והא פוטרו אלא גמרא דידן לא חש גם מסיפא ע"כ. איך לא ראה שתו' מקשים קושיא זו ומתירוצם נראה ראיה לדבריו דאם אינו אומר בפירוש זרוק לי לרשותי פטור. וכן מפורש בפסקי תו' א"ל מלוה ללוה זרוק לי חובי סתם לא נפטר עד שיגיע לידו או לתוך ד"א ע"כ. מיהו סברת הרשב"א נראה יותר דלא נימא דפליגי הבבלי והירושלמי בעיקר הדין ותרווייהו מודו דה"ל כאומר זרוק לי לרשותי. אך בין לתי' התו' בין לסברת הרשב"א קשיא מאי פריך מאי למימרא הא טובא קמ"ל דקרוב למלוה היינו רשותי' כיון דיכול לשמרו וי"ל דא"כ קשיא דר"י דאמר לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. אלא דלפ"ז קשיא הירושלמי הא ממתני' שמעי' דלא כר' יוחנן וי"ל מודה ר"י דקרוב לו רשותי' הוא אלא דלא מהני אלא בגיטין אבל בשאר דברים עד שיגיע לידו וצ"ע: