שלטי הגיבורים על בבא מציעא · דף 45b

בתוס' כתבו פרק המניח דאם היה הרבית שמפורש בשטר רבית קצוצה שהיא מדאורייתא דאעפ"כ לא נפסלו העדים בכך משום דקסברי העדים דליכא איסור לדידהו למחתם על הרבית דלאו דלא תשימון עליו נשך אמלוה ולוה משמע להו והוו שוגגים בחתימתן זו ולא נפסלים והרמב"ן כתב דנפסליה העדים בכך וצ"ע אי דוקא אמר הרמב"ן דנפסלו כשיהיה רבית דאורייתא דבדידיה שייך לאו דלא תשימון עליו נשך אבל ברבית דרבנן לא מפסלי כיון שאין מרויחין כלום או אפילו בכל ענין מפסיל להו ודברי הרמב"ן הביאם נימוקי יוסף פרק איזהו נשך ומ"מ פ"ד מהלכות מלוה ולוה והרא"ש מסכים לדעת התוס' וכן המרדכי וטוח"מ סימן ל"ד ונ"ב ואע"פ דעל לאו דלא תשימון עליו נשך אין העדים לוקין מ"מ איסורא דאורייתא איכא ואפי' על איסור דרבנן אמר דעדים נפסלים מדרבנן ונראה דלאו דוקא צריך שיהיו העדים חתימין על השטר דרבית לפוסלן למאן דאית ליה הכי אלא אפילו העדים מעידים על פה שהיו עדים על הלואה זו שיש בה רבית הן נפסלין דחתימתן בשטר אין בו נפקותא רק לענין גביית השטר למאן דאית ליה דאין נפסלין אי גבי ממשעבדי או מבני חרי או אי גבי קרן כשזקפו עם הרבית או לא אבל בענין אחר לגבי העדאת עדים אין נפקותא כלל והיינו שחילק הטור בכתיבת דין זה בי"ד סימן קסג ממה שכתבו טוח"מ סימן ל"ד ונ"ב:
ומסופקני אם מי שהיה עד על דבר איסור שאינו רבית דאין בו לאו דלא תשימון עליו נשך אם נפסל בכך כיון שהיה עד על דבר איסור או דילמא דוקא הכא גבי איסור רבית אמר הכי משום שיש בו לאו דלא תשימון ואם אמרת דבכל עדות דאיסור נפסלין העדים משום דהכא הוה סלקא דעתין שהיו נפסלין העדים גם ברבית דרבנן דלית ביה לאו דלא תשימון כדמשמע מדברי הרא"ש פרק המניח א"כ כשהיה עד בדבר איסור שיהא נפסל אליבא דכ"ע יהיה כשר משום שכל המעיד בדבר איסור ברור שאין איסור עליו באותו דבר דכיון שהוא אינו עושה מעשה איסור כלל רק שהוא עד בדבר ומ"מ נראה שאם העדים שחתומין ומעידין במלוה ברבית ידעי דאיכא איסורא להיות עד בדבר דנפסלים הן אליבא דכ"ע ואם דין העדאת רבית ודין שאר איסורין שוין אף בשאר איסורין אם ידע דגם עליה איכא איסורא להיות עד נפסל בודאי וערב דרבית נמי לדברי הרמב"ן נראה דכיון דאיכא איסורא להיות ערב דרבית נפסל הערב להיות תו עד ולדברי הרא"ש שם פרק המניח משמע דדוקא עדים לא נפסלו אבל ערב נפסל ומיי' פ"י מהלכות עדות מסכים לדעת הרא"ש וכן סמ"ג לאוין ק':

אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח ומיהו כתב ר"ת אם משך בעה"ב כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות ואין בעה"ב יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן:
ופשוט פ' הגוזל בתרא דהאומר לחבירו בא ועשה לי מלאכה פלונית ונדר לו בשכרו באמירה בעלמא בלא קנין יותר מכדי שכר טרחו אם זה הפועל מפסיד במקום אחר ע"י שמתבטל ממלאכה אחרת כ"כ כמו שהתנה זה עמו ה"ז צריך לתת לו כפי שהתנה עמו אע"פ ששכירות זה הוא יותר מכדי טרחו ולא מצי למימר משטה הייתי בך ואם אינו מפסיד במקום אחר כ"כ כמו שהתנה זה ליתן לו אינו נוטל רק שכר טרחו דמצי למימר משטה הייתי בך ויש דברים ג"כ שנוטל כפי שהתנה עמו אפי' אינו מפסיד כ"כ כמ"ש לעיל עש"ב דין שכירות השדכן והרפואות והשבעות משדים והסרסורין כי שם כתבתים בס"ד וכתב שם המרדכי דכל פועל זוכה בשכירותו אחר שגמר מלאכתו אפי' לא היה שם קנין על תנאי השכירות וכ' בתשובת מיי' מהל' נזקין סי' כ"ב דלאו דוקא פועל דודאי איהו קני לשכירות ולא הוי אסמכתא מה שנודר לו בעה"ב דבידו דפועל לעשות המלאכה אלא אפי' סרסור שאין בידו לעשות אותו דבר דמי יימר שירצה הלה לעשותו וכן האומר המבשרני שאשתי ילדה זכר יקח כך וכך דגם שם אין בידו דמי יימר דתוליד מ"מ גם באלו קנה הסרסור והמבשר וכיוצא בהן שכירותו באמירה בעלמא ואפי' היכא שנדר לו טפי משכירותו למ"ד דחייב בעה"ב לשלם התנאי גם שם קנה השכיר הכל וליכא התם אסמכתא דלא שייך למימר אסמכתא אלא כשאותו אינו מתכוין להקנות כגון האומר אם אוביר ולא אעביד וכו' דאינו מתכוין להקנות ובטוח הוא שלא יזכה שכנגדו אבל הכא גבי שכירות אם לא מרצונו הוה מקני לו מי הזקיקו לכך ובודאי דמתכוין הוא להקנות הלכך לא שייך בהו אסמכתא וזוכה השכיר בשכירותו באמירה בעלמא בלא קנין כלל. וכתב שם במרדכי ראובן שאמר לשמעון השכרתני והתנית עמי שאם אוכל לעשות שיבא פה לוי תתן לי מנה בשכירותי ועתה הבאתי והנה לוי מזומן לעשות התנאים שכתבת לי בכתבך על אודות הזיווג והנני שלוחך עתה תן לי שכרי ושמעון משיב לא נדרתי לך דבר אלא ע"מ שישא לוי אחותי והנה לא נשאה והעכוב אינו בי הדין הוא כך אם נדר לו שמעון לראובן בשכר טרחו של שליחות בעלמא חייב לתת לו אע"פ שלא קנו כדין פועלים דבגמר מלאכתו זוכה ולא בעי קנין דכיון ששכרו רק לשליח הרי עשה שליחותו ואם כדברי שמעון שלא התנה רק בגמר הזיווג אינו חייב לו מאומה כי לא עשה שליחותו ודמי זה לההיא דאמרי' התם בגמ' ירד להציל חמור חבירו ולא הצילו דאין לא כלום כיון שלא עשה שליחותו ואפי' שכירות אותו הטורח שעשה לא יקח וישבע שמעון שלא נדר כלום אא"כ יגמר הזיווג ויפטר מהכל לגמרי:
אם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ארבעה וחוזר ונוטל מבעל הבית מה [שההנהו] וכתב הרמ"ה דוקא עד ד' אבל יותר אינו נוטל מבעה"ב אפילו שהמלאכה שוה יותר שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה:
כתב הטור שכרם מבעה"ב בעצמו בסלע ונתזלזלה המלאכה והראה להם בעה"ב פנים זועפות ופייסוהו בדברים אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו בשכרכם כפי הזול שהם יענו לא פייסנוך אלא לדעת שנעשה מלאכה טובה וכן עשינו: