נתן עקבו על החור וכו' ק"ק דאין סומכין על הנס וכבר הרגיש הרב מהרש"א באגדתיה בזה. ותו דהי"ל להתפלל על הדבר כמו שהיה עושה תדיר רבי חנינא בן דוסא שלכך הודיעוהו שיתפלל דהיה מפורסם שתפלתו עושה פירות. ותו הערוד אמאי נשכו הי"ל למות בלי שישכנו ואמאי משמיא עבוד שישוך הערוד. ותו צריך להבין במ"ש לתלמידיו ראו שאין הערוד ממית וכו' ומה ראיה היא זו דר' חנינא היה מפורסם מלומד בנסים ודילמא הערוד ממית אלא דרבי חנינא אלים זכותיה להמית גם את הארי גם את הדוב ותו האי דאמרינן באותה שעה אמרו אוי לו לאדם וכו' אוי לו לערוד וכו' אטו מאותה שעה נודע זה והלא נודע כבר דאוי לו לאדם שפגע בו ערוד. ומודעת זאת גדולת ר' חנינא בן דוסא גברא דמאריה סייעיה:
ויראה במשז"ל גבי מיכיהו ן' ימלא דעל ידי טיפת דם שיצא ממנו באותה הכאה ניצולו ישראל ולא מת אחד במלחמה רק אחאב לבדו. והכא רבי חנינא בן דוסא הוה פשיטא ליה דאין הערוד ממית אלא החטא ממית והוא שליח מן השמים וכמ"ש בנדרים דף מ"א על פסוק למשפטיך עמדו היום וכן יש כמה מעשיות במדרשים ובזהר הקדוש. אמור מעתה הא דאמרינן אל יעמוד אדם במקום סכנה היינו במי שאינו יודע בעצמו אי צדיק גמור הוא בגלגול זה או בגלגולים אחרים. אבל היודע בעצמו שהוא צדיק בדור הזה ובגלגוליו לגבי דידיה אין כאן סכנה וזהו דקדוק לשון חכמים דאמור רבנן אל יעמוד אדם במקום סכנה דקדקו לומר אל יעמוד אדם דהיינו אדם דעלמא כמ"ש מהרש"א באגדתיה פ' גט פשוט במ"ש אין אדם ניצול מהם בכל יום דהיינו אדם פשוט אבל החסידים ניצולין וממנו נקח למאי דקמן דאמרו אל יעמוד במקום סכנה כאמור:
ובהכי ניחא הא דאמרינן בתענית דף ך' ע"ב רב הונא הו"ל חמרא בההיא ביתא רעיעא ובעי לפנויי עייליה לרב אדא בר אהבה להתם משכיה בשמעתתא עד דפנייה בתר דנפק נפל ביתא ארגיש רב אדא בר אהבה איקפד סבר לה כי הא דא"ר ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה וכו' א"ר חנין מאי קראה קטנתי וכו' ואיכא למידק רב הונא היכי עביד הכי אטו לית ליה הא דר' ינאי דאל יעמוד וכו'. אמנם אפשר דודאי גם רב הונא סבר כר' ינאי אך סבר דהיינו דוקא לאדם דעלמא שיש בו חטא אבל רב אדא בר אהבה שאין בו חטא ונקי וצדיק מצי למיקם במקום סכנה. ורב אדא בר אהבה איקפד דסבר כר' ינאי והגם דידע שפיר דרבי ינאי לא אמרה בגברא רבה דכוותיה איהו לא בעי לאחזוקי נפשיה לחסיד ומה גם דאשכחן דיעקב בחיר שבאבות חש לזה. ורב הונא סבר דיעקב אבינו ע"ה לפי רוב הענוה שלא היה מחזיק עצמו לגדול הוא דאמר וכן רב אדא בר אהבה תינח דהוא לא יעשה בעצמו אבל רב הונא דקים ליה בגויה לא חייש. ואחרי כותבי ראיתי למהרש"א שם בתעניות שכתב כדברינו בקיצור ע"ש:
אמור מעתה רבי חנינא בן דוסא לצורך להציל נפשות שבקיה לענותנותיה והלך והניח עקבו על פי החור דלדידיה ליכא אין סומכין על הנס ועוד כיוין שאם נגזרה עדיין איזה גזרה על אדם מישראל. שיבא לו היזק מעט ויכפר על בני ישראל כההיא דמיכיהו ן' ימלא וכן היה שיצא ונשכו והי"ל צערא פורתא באותה נשיכה ובזה נתבטלו אותן גזרות שהיה הערוד מזומן להנקם ותכף מת אותו ערוד על דרך שאז"ל על פסוק כהתימך שודד תושד כנלותך לבגוד יבגדו בך וכן הערוד כשנתכפר מי שנגזרה גזרה עליו בנשיכתו לרבי חנינא ן' דוסא תכף מת: נטלו על כתפו, לרמוז דמה שנשכו הוא משום שנטל על כתפו כל עונות אותם שנגזרה גזרה עליהם. א"ל ראו בני שאין הערוד ממית וכו' כלומר ראו עתה התבוננו ממה שאני הלכתי אצלו ועמדתי במקום סכנה תדעו שאין הערוד ממית אלא החטא ואני שידעתי שאין בי חטא הלכתי ולא לשבח עצמו ח"ו אמרה רק להלהיב נפש תלמידיו ביראת ה'. וגם זו לא בפירושא אתמר אלא ברמז. באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד דמסתמא נשתלח אליו להזיקו וחטאו ענה בו וזהו החידוש שלמדם רבי חנינא דהחטא ממית וזהו אוי לו לאדם קינה מיבעי ליה דלגרמיה הוא דעבד שפגע בו ערוד על מעלו. ואוי לו לערוד אף אם הולך בשליחות להזיק לאדם ופגע בו ר"ח בן דוסא דמצטער רבי חנינא מעט ונתכפר מי שנשתלח אליו והערוד מת תיכף. ובהכי תנוח דעתנו בכל ההערות הנתנין למעלה ודוק.
ויראה במשז"ל גבי מיכיהו ן' ימלא דעל ידי טיפת דם שיצא ממנו באותה הכאה ניצולו ישראל ולא מת אחד במלחמה רק אחאב לבדו. והכא רבי חנינא בן דוסא הוה פשיטא ליה דאין הערוד ממית אלא החטא ממית והוא שליח מן השמים וכמ"ש בנדרים דף מ"א על פסוק למשפטיך עמדו היום וכן יש כמה מעשיות במדרשים ובזהר הקדוש. אמור מעתה הא דאמרינן אל יעמוד אדם במקום סכנה היינו במי שאינו יודע בעצמו אי צדיק גמור הוא בגלגול זה או בגלגולים אחרים. אבל היודע בעצמו שהוא צדיק בדור הזה ובגלגוליו לגבי דידיה אין כאן סכנה וזהו דקדוק לשון חכמים דאמור רבנן אל יעמוד אדם במקום סכנה דקדקו לומר אל יעמוד אדם דהיינו אדם דעלמא כמ"ש מהרש"א באגדתיה פ' גט פשוט במ"ש אין אדם ניצול מהם בכל יום דהיינו אדם פשוט אבל החסידים ניצולין וממנו נקח למאי דקמן דאמרו אל יעמוד במקום סכנה כאמור:
ובהכי ניחא הא דאמרינן בתענית דף ך' ע"ב רב הונא הו"ל חמרא בההיא ביתא רעיעא ובעי לפנויי עייליה לרב אדא בר אהבה להתם משכיה בשמעתתא עד דפנייה בתר דנפק נפל ביתא ארגיש רב אדא בר אהבה איקפד סבר לה כי הא דא"ר ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה וכו' א"ר חנין מאי קראה קטנתי וכו' ואיכא למידק רב הונא היכי עביד הכי אטו לית ליה הא דר' ינאי דאל יעמוד וכו'. אמנם אפשר דודאי גם רב הונא סבר כר' ינאי אך סבר דהיינו דוקא לאדם דעלמא שיש בו חטא אבל רב אדא בר אהבה שאין בו חטא ונקי וצדיק מצי למיקם במקום סכנה. ורב אדא בר אהבה איקפד דסבר כר' ינאי והגם דידע שפיר דרבי ינאי לא אמרה בגברא רבה דכוותיה איהו לא בעי לאחזוקי נפשיה לחסיד ומה גם דאשכחן דיעקב בחיר שבאבות חש לזה. ורב הונא סבר דיעקב אבינו ע"ה לפי רוב הענוה שלא היה מחזיק עצמו לגדול הוא דאמר וכן רב אדא בר אהבה תינח דהוא לא יעשה בעצמו אבל רב הונא דקים ליה בגויה לא חייש. ואחרי כותבי ראיתי למהרש"א שם בתעניות שכתב כדברינו בקיצור ע"ש:
אמור מעתה רבי חנינא בן דוסא לצורך להציל נפשות שבקיה לענותנותיה והלך והניח עקבו על פי החור דלדידיה ליכא אין סומכין על הנס ועוד כיוין שאם נגזרה עדיין איזה גזרה על אדם מישראל. שיבא לו היזק מעט ויכפר על בני ישראל כההיא דמיכיהו ן' ימלא וכן היה שיצא ונשכו והי"ל צערא פורתא באותה נשיכה ובזה נתבטלו אותן גזרות שהיה הערוד מזומן להנקם ותכף מת אותו ערוד על דרך שאז"ל על פסוק כהתימך שודד תושד כנלותך לבגוד יבגדו בך וכן הערוד כשנתכפר מי שנגזרה גזרה עליו בנשיכתו לרבי חנינא ן' דוסא תכף מת: נטלו על כתפו, לרמוז דמה שנשכו הוא משום שנטל על כתפו כל עונות אותם שנגזרה גזרה עליהם. א"ל ראו בני שאין הערוד ממית וכו' כלומר ראו עתה התבוננו ממה שאני הלכתי אצלו ועמדתי במקום סכנה תדעו שאין הערוד ממית אלא החטא ואני שידעתי שאין בי חטא הלכתי ולא לשבח עצמו ח"ו אמרה רק להלהיב נפש תלמידיו ביראת ה'. וגם זו לא בפירושא אתמר אלא ברמז. באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד דמסתמא נשתלח אליו להזיקו וחטאו ענה בו וזהו החידוש שלמדם רבי חנינא דהחטא ממית וזהו אוי לו לאדם קינה מיבעי ליה דלגרמיה הוא דעבד שפגע בו ערוד על מעלו. ואוי לו לערוד אף אם הולך בשליחות להזיק לאדם ופגע בו ר"ח בן דוסא דמצטער רבי חנינא מעט ונתכפר מי שנשתלח אליו והערוד מת תיכף. ובהכי תנוח דעתנו בכל ההערות הנתנין למעלה ודוק.