רש"ש על בבא קמא · דף 13a

גמרא מת"כ קאמרת שאני מת"כ כו'. ולפ"ז כללא דמתניתין "נכסים שאין בהם מעילה" ל"ד דהאיכא בכור ובלא"ה האיכא קרקעות כמ"ש התוס' בריש הסוגיא:

שם אילימא למעוטי בכור השתא כו'. ע"כ בבכור בח"ל קאמר כפרש"י א"כ ה"ל להכניס בק"ו דשלמים קיימי להקרבה משא"כ בכור וכש"כ דקשה למאן דמתני אסיפא דנהי דקדושה מרחם אלימא לי' טפי מהטענת סמיכה כו' מ"מ הרי יש מעלה בשלמים דקאי להקרבה ובכור לא:

רש"י ד"ה בבכור או אם הבית קיים יקריבנו. לכאורה הא דלא כר"נ דלעיל אלא כרבא בתמורה שם או בחו"ל וכר"ש. ועי' תוס' לעיל ד"ה לכתחלה:

רש"י ד"ה רבא דקדושת שמים כו' כגון קק"ד. לענין קק"ל יל"פ שיש בהם עצמם דין מעילה באימורין לאחר זריקה. אבל משום קרקע מוכרח לפרש כן עי' בתוס' לעיל בריש הסוגיא ונראה הא דנד רבא מאוקימתא דריו"ח הוא דלדידי' יקשה האיכא קרקעות ועוד דלקמן (לז ב) איתא במתניתין שור ש"י שנגח שור של הקדש כו' פטור ומשמע אפי' של ק"ק דסתמא תני של הקדש וכן בפ"ד דב"מ סתמה המשנה הקדשות לענין פטור כפל ושומרים ולפמש"כ הלח"מ רפ"ח מהל' נ"מ אין ראיה מפטור כפל ועוד דמוקי כרבנן וכדס"ל כן להלכה כדמוכח (לקמן נג ב) וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ואם איתא ודע שמלשון הרע"ב נראה שמפרש למתניתין כרבא. ול"ד התוי"ט בהביאו אוקימתא דריו"ח ולא העיר כלום מהרע"ב ועי' ברא"ש: