פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 5

תמן תנינן. בפ' מי שהיה נשוי הל"ד מי שהיה נשוי לשלשה נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו ר' ושל זו ש' ואין שם אלא מנה חולקות בשוה וכו' וכן שלשה שהטילו לכיס זה מנה וזה ר' וזה ש' ופיחתו אי הותירו בסחורה כך הן חולקין לפי מספר השותפין בשיוה וגרסי' שם קצת מהסוגיא ובשינוי נוסחא:

נראין דברים. לא שנו דחולקין בשוה אלא בשנטלו מרגליות כלו' שלקחו בממון השותפין אבן טובה א' וכיוצא בה דבר שאינו דרכו ליחלק וכלומר שא"א לקנות מקצת ממנה אלא כמות שהיא בזה חולקין הריוח בשוה:

דיכיל מימר ליה. משום שיכול לומר בעל סך המעות המועט לבעל סך הרב אילו לא עשרה הדינרין שלי לא הייתה יכול לקנוס כלום מפני שהוא דבר שא"א לקנות אלא כולה כמות שהיא ואם יפחות לך אפי' כסך המועט שלי לא היית יכול לקנות' וכמוני כמוך בריוח הסחורה זאת:

אבל דבר שדרכו לחלק. ואפשר לקנות ממנו כמו שהוא חפץ:

מביאין לאמצע וחולקין. כלומר משום שדרכה של הסחורה כזו שמביאין אותה לאמצע וחולקין בה כל אחד לפי הממון ומה"ט אם נשאו ונתנו ביחד ולא חלקו הסחורה חולקין הריוח לפי הממון שהרי כל אחד מהן היה יכול לקנות בתחלה כפי סך ממונו ואומר בעל סך הגדול לבעל סך הקטן הלא בתחלה בלא הממון שלך הייתי קונה כפי סך הממון שלי ולא נהניתי מן הסך שלך וגם אתה לא הפסדתה כלום שאם היית נושא ונותן בפני עצמך כפי סך הקטן שלך לא היה לך ריוח אלא דבר מועט וכמו כן תטול עכשיו:

אמר רבי לעזר. דלא היא שאפי' בדבר שדרכו לחלק ולא חלקו ונתעסקו ביחד חולקין בשוה:

דיכיל מימר ליה וכו'. מפני שעדיין יש טענה לבעל סך הקטן שהרי הוא יכול לומר אם היינו חולקין היה לי ריוח בסך המעט אשר בידי כמו אתה בסך הגדול שלך:

את פרגמטיא דידך סגין. מפני שאתה לפי הסך שלך היה מגיע לחלקך סחורה הרבה והיית צריך להתעכב זמן רב עד שתמכור הסחורה שלך ובין כך הייתי אני מהפך בממון שלי הסך המועט בסחורה מועטת קונה ומוכר וחוזר קונה ומוכר עד שהייתי מגיע לריוח גדול כפי הריוח בסחורה מרובה שלך וא"כ עתה אשר לא חלקנו והיינו עוסקין ביחד צריך שלא אפסיד כלום ויש לי חלק בריוח כפי אשר יש לך:

עד כדון. עד כאן שיכול לטעון זאת הטענה כשהיו הסחורות נתונות כאן במקומן ולא היו צריכין להוציא הוצאות ולשלח הסחורות למקום רחוק כדי למכרן בטוב:

היתה פרגמטייו נתונה ברומי אבל אם היו צריכין לשלח הסחורות לעיר רומי למקום רחוק מאי איכא למימר שהרי עכשיו אינו יכול זה לטעון כך שהרי אינו יכול להוציא הוצאות רבות על דבר מועט שלו אם היה מתעסק בשלו בפ"ע:

דיכיל מימר ליה. אפ"ה יש לו טענה ואפי' בכה"ג מפני שיכול לומר לו (אם) אתה היית צריך לשלח לעיר רומי למכור סחורות הרבה שלך לפי שא"א לך למכור לך כ"כ במקומינו אבל אני בסחורה המועטת שלי בעוד שאתה היית הולך למקום רחוק הייתי מהפך בכאן ואיני צריך להוצאה מרובה אלא קונה ומוכר במקומי והייתי מגיע לריוח כפי הריוח מהסחורה שלך: