פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 4

שניהן אמרו דבר אחד. לאו דבר אחד ממש הוא וכדמסיק אלא דבעינן קנין והחלק שיש לניזק בשור המזיק לדבר אחד נתכוונו דהקנין והחלק בו הוא החצי של השור המזיק דסבירא ליה לרבי שמעון דשור האמור בתור' בשהנבלה יפה נ' זוז ויש להניזק בו מאה כמו לר' יהודה ומיהו לר' שמעון לא דמי הח"נ שהן הע"ה להכ"ה כמו לר' יהודה וכדמפרש ואזיל:

כמה דר' יודה אמר קנה. בענין הקנין עצמו דסבירא ליה לר' יהודה שגובה מאה מן החי כן ר' שמעון אומר קנה כך כפי החשבון של ר' יהודה ושור האמור בתורה מפרש ר' שמעון כמה דמפרש ר' יהודה:

אלא. דבחד צד ע"כ לומר שהן מחולקים ולא אמרו דבר אחד:

שר' יודן אומר קנה לחי קנה למת. כלומר שהוא קונה בהחי כמו שהוא קונה בהמת שהרי נוטל חצי מן החי וחצי מן המת והיינו דר' יהודה דאמר שור האמור בתורה בשהנבלה יפה נ' זוז והורה לנו הכתוב בזה דכל מה שהוא גובה מן החי ואפי' ה"נ שלו שהן הע"ה הרי הן כמו הכ"ה שהוא גובה בשביל הכ"ה שנטל המזיק מן המת ולומר שכולן נחשבין כשאר חוב ואין להניזק חלק ושותפות בשור המזיק ומש"ה נמי אמר ר' יהודה דאינו יכול להקדישו כ"א הראשון:

ורבי שמעון אומר לא קנה אלא למת בלבד. וכלומר דהקנין שיש לו בחי בשביל המת בלבד והן הע"ה שהוא גובה בשביל ח"נ. וזהו שיש לו קנין ממש בו ואף על גב דהכ"ה גם כן גובה ממנו מכל מקום נ"מ דלא מדמינן הח"נ להכ"ה שנפרע בשביל החוב שנתחדש אחר ההיזק שהן לבדן נחשבין כמו חוב בעלמא אבל ה"נ יש לו קנין וחלק ממש בגוף השור ובהא מילתא ר' שמעון כר' מאיר סבירא לי' ושניהן יכולין להקדישו דהן שותפין בו. וטעם פלוגתייהו במתני' הוא משום דרבי מאיר סבירא לי' בשתפסו הניזק להשור לגבות נזקו ממנו נעשה עליו כש"ש והוא מתחייב בנזקו ואין הבעלים מפסידין ורבי שמעון לא סבירא ליה כוותיה בהא אלא הואיל והבעלים יש להם על כל פנים חלק בו מפסידין ג"כ לפי חלקם. ודכ"ע סבירא להו שותפין הן בין ר' מאיר ובין ר"ש ור' יהודה הוא דס"ל הניזק ב"ח דמזיק הוא. ובענין שור האמור בתורה הוא דסבירא ליה ר"ש כר' יהודה. הדין הוא דנתברר לן בפירושא דהאי סוגיא בס"ד: