רש"ש על נדה · דף 57a

רש"י ד"ה דקאכיל מינה. ותרומה טמאה באזהרה כו'. ל"ד דאינה אלא באיסור עשה כדאיתא ביבמות (ס"ד עג):

תד"ה ובנה. וא"ת ולר"ש כו' הא אמרינן במ"ק כו' אלא על טומאת אהל. לכאורה י"ל דכיון דטומאת מגע יש להן ה"ה דמטמא כשאדם מאהיל עליהן. דזה מיקרי מגע לרבא בחולין (קכה ב) אף למעלה מטפח. וקרא לא ממעט כנענים אלא מאהל דהמשכה דאיירי ביה. ולהכי מציינין עלייהו. ולאביי שם י"ל ג"כ דלכן מציינין משום מאהיל עליהן בפחות מטפח. ובמו"ק לא ממעט אלא אותן שאין מטמאין אף כשמאהיל עליהן כמו עצם כשעורה דנקט שם. ועמש"כ בפסחים (ט) ברש"י ד"ה מי לא תנן בס"ד. אבל ז"א דהתוס' ביבמות (סא) הקשו דהא גבי טומאת מגע כתיב ג"כ אדם וכל אשר יגע כו' בעצם אדם. ותירצו דבנזיר דרשינן ליה לענין אהל. ור"ל במאהיל עליו כדאיתא שם. אלמא דגם מטומאת מאהיל אימעיטו. אולם מדבריהם לקמן (ע ב) בד"ה ואין שכתבו ועוד או בקבר גבי מגע כתיב כו' מטמאין קברי כנענים במגע כו' ע"ש. מוכח דמטמאין במאהיל עליהם וכמש"כ תחלה וצ"ע:

תד"ה אילן. ודוקא במהלך ע"פ כולה כו'. כצ"ל:

תד"ה בה"פ. ובפ"ק דמ"ק תניא ג' בה"פ הן שדה כו'. כצ"ל:

תד"ה אריו"ח. וא"ת ובאבד נמי כו' דילמא טמא הוא כו'. כצ"ל: